הסוד הקטן, או בעצם הגדול שלי | יובל

קמתי בהוגורסט,

שערי הלבן גלש על כתפיי בקלילות,

העפתי מבט בבל חברתי שעדיין ישנה, הספר האהוב אלייה עדיין על השידה.

בל היא ילדה ג'ינג'ית עם עיניים חומות ונמשים, יש לה לב זהב.

פתחתי את הארון והוצאתי את מדי הגריפינדור שלי והתלבשתי.

לאחר חצי שעה הערתי את בל משינתה, היא גם התלבשה וביקשה ממני לקלוע לה צמה.

לאחר שהצמה הייתה כבר מוכנה יצאנו לארוחת הבוקר.

התיישבתי בשולחן ליד בל, מכתב נופל לידי.

לקחתי את המכתב והבטתי מעלה, זהיתי את הינשוף האפור של אבא שלי, אני חצוית דם.

פתחתי את המכתב וראיתי את האישור לטיול בבית של משפחת וויזלי-ג'ינג'ר שבצער רב רון והרמיוני נפטרו לפני שנתיים מזיקנה.

התחלתי לאכול וראיתי שצלחתה של בל ריקה.

"מה קרה?" שאלתי אותה במבט מודאג,

"אני דואגת, תומאס אמר שמחר הוא יבחון אותי לתפקיד מחפשת, אני מקווה שאתקבל" אמרה בעצב אך בטיפת גאווה.

נגעתי בכתף שלה.

"בל! אני כל כך גאה בך!" אמרתי וחיבקתי אותה, חיוך התפשט על פנייה היפות.

אחרי הארוחה אני ובל הלכנו למדשאות, לטיול בכרכרות הססטרלים לבית של רון והרמיוני.

"עוד פעם אתן?! ראש גזר וסבתא.." אמר ילד, זה היה דילן, 

ילד מקובל מסלית'רין,שזוף, בעל עיניים כחולות ושיער בלונדי,  ששונא אותי ואת בל, וכך גם אנחנו.

"אוי כדי לך לשתוק" אמרה בל, אני גילגלתי עיניים.

"גם לכן כדי." אמרה דין חברתו של דילן מסלית'רין, היא הייתה דקיקה כמו מקל ושיערה היה קצר.

"לא למדת על, לא להתחנף" אמרתי,

"כדי לכן להיזהר, ותכיני מרק גזר סבתא. אנחנו עוד נמשיך" אמר דילן.

לקחתי את ידה של בל ומשכתי אותה קדימה הרחק מהם.

		הפרק הבא