דראקו מאלפוי

נרקיסה ולוציוס, דיירי אחוזת מאלפוי, ידעו לדווח בגאווה שהם טהורי דם לגמריי - ותודה ששאלתם. לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם, דווקא הם יואשמו על ידי בת-מוגלגים, הרי הם פשוט לא סובלים אנשים שכאלה.  

מר מאלפוי היה עובד משרד הקסמים וידידו האישי של השר, רודולפוס לסטריינג'.  הוא היה איש גבוה, רזה וחיוור, בעל שיער בלונדיני כמעט לבן שגלש על כתפיו ועיניים אפורות וקרירות, פניו היו מתוחים בדרך כלל בחיוך לגלגני ומתנשא. גברת מאלפוי לא הייתה שונה ממנו במיוחד, עם שערה התואם לשלו והעור הלבנבן, יש היו אומרים שיכלה להראות יפה, אך הבעת החמיצות התמידית שעל פניה לא היטיבה עימה במיוחד. למאלפויים היה תינוק ששמו דראקו, ובעיניהם לא היה בעולם ילד מוצלח ממנו. 

דבר לא היה חסר למאלפויים. אולם הם לא היו משפחת קוסמים רגילה. כלל וכלל לא. אוכלי המוות, קראו להם, והם היו תומכיו הנלהבים וחסרי המצפון של אדון האופל. נרקיסה הגיעה ממשפחה כזו. בלטריקס הייתה הנאמנה ביותר. יש הקוראים לה סגניתו של הלורד. כעבור חודשים רבים שבהם לא הפסיקה לדבר בגאווה על פעולותיו לטיהור העולם מן הבוצדמים והשבת המוגלגים למקומם הראוי, נפלה גם נרקיסה ברשת זו, והצטרפה אל אחותה. יחד הלורד הטיל עליהן משימות רבות. והן- מלאו אחריהן בשמחה. בין אם היה זה רצח ובין אם חטיפה, הכל בוצע ללא היסוס. לוציוס מצידו, הצטרף אל הלורד כבר בגיל 16. ושם כמובן הכיר את נרקיסה. השניים נישאו וכעבור שנים לא רבות נולד להם בנם היחיד - דראקו.  

כשלוציוס ואשתו התעוררו בבוקר יום שלישי האפלולי והאפור שבו מתחיל סיפורנו, לא היה רמז לכך שחייהם של השלושה עומדים להתהפך. מר מאלפוי פיזם לעצמו בשעה שבחר עניבה משעממת במיוחד לענוד מעל חליפתו המגוהצת. וגברת מאלפוי, לבושה בשמלת קטיפה ירוקה, ישבה על הספה המפוארת וניסתה לשעשע את בנה בכשפים שונים אותם הפריחה משרביטה.  

שניהם לא הבחינו בשכניהם המתלחששים ללא הפוגה ומעבירים את הרכילות החדשה והמרתקת מפה לאוזן. 

רק בקרן הרחוב הוא הבחין בסימן הראשון למשהו מוזר - בוצדמים. שניים. מתהלכים הרחוב בגב זקוף כשחיוכים מאושרים מרצדים על פניהם. לרגע אחד, מר מאלפוי לא עיכל את מה שראו עיניו - אך מיד הוא הסב את ראשו להביט שנית. על המדרכה המסותת אכן עמדו בוצדמים, אך פניהם היו אטומות. מאלפוי מצמץ ובהה בהם. כאילו חשים במבטו, הם הסתובבו ושלחו אליו עוד חיוך מאושר. משוכנע שהוא הוזה, יישר מאלפוי את דש חליפתו והתעתק משם, מופיע באחת מתחנות ההתעתקות הניצבות שבמשרד הקסמים.  נדמה היה שקוסמים רבים יותר פקדו היום את המשרד, וכולם - ללא יוצא מן הכלל - נראו צוהלים עד לב השמיים. עובדים התלחחשו בכל פינה ונעצו במאלפוי מבטים עויינים בשעה שהוציא את גלימתו הירוקה והארוכה מן המזוודה והתעטף בה כארשת חשיבות. ככל שהמשיך היום הלחשושים רק גברו ויותר אנשים נראו פוקדים את המשרד. ברגע מאוחר יחסית, קלט מאלפוי כי הרבה פרצופים מוכרים - חבריו, אוכלי המוות בעיקר - אינם נמצאים שם.  

"כן. פוטר-" המשיכו הלחשושים בכל מקום. "שמעת? אדון האופל-". "מת. ככה שמעתי". "הילד, כן...". מאלפוי הטה את אוזנו לשמע שברי המשפטים וחשדו התעורר. בהחלטה של רגע, נכנס אל מעלית הזהב ולחץ על הכפתור הנושא את המספר 15. "קומה מספר חמש-עשרה, לשכת שר הקסמים", אמר קול נשי ומתנגן היוצא מן דופנות המעלית. הדלת נפתחה ומאלפוי יצא בצעד נמרץ, דופק על הדלת מבלי להתייחס אל מזכירתו האישית של רודולפוס, ההולכת אחריו בעקשנות. הדלת נפתחה כדי סדק, ואיש גבוה, כהה שיער הציץ בעדה. "אה. זה אתה, לוציוס, היכנס מהר." עיניו התרוצצו בחוסר מנוחה. אדון מאלפוי נדחק בפתח והחל לדבר במהירות. "זה נכון, רודולפוס? אדון אופל? השמועות נכונות?". "לצערי כן" השיב הלה במבט לחוץ משהו. "מתי?!". "אתמול בערב. יצא לפוטרים ולא חזר.  הקללה הממיתה פגעה בו במקום בילד. אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה שם" עיניו הפעורות התרוצצו כה וכה. לוציוס קב אחר מבטו ועיניו נפלו על מזוודה גדולה, עמוסה לעייפה. "הולך לאנשיהו?" קולו הקריר של מאלפוי ננעץ ברודולפוס כמו סכינים מלובנות. "וודאי. הרי אתה לא חושב שייניחו לנו לנפשינו עכשיו כשהוא נעלם. יתחילו לצוד אותנו. אני בורח כל עוד זה אפשרי, ואני מציע גם לך לעשות ככה" ובסויימו דברים אלו הוא אחז את מזוודתו והתעתק משם.

שאר היום עבר בפחד מתמיד. ברגע שהפנים לוציוס את דבריו של לסטריינג' התעתק גם הוא אל ביתו ושיתף את אשתו בחשדו לגבי מה שעתיד לקרות...

כך, מצאו עצמם שניהם מצטרפים לחגיגות הכלליות, בטענה שהיו נתונים כל הזמן הזה תחת קללת אימפריוס.

הוגסמיד הייתה מקושטת באלפי פרחים ומנורות צבעוניות בשעה שנהרות הקוסמים והמכשפות זרמו אל העיירה הקטנה כדי לשמוח ולצהול יחדיו. האיום שתחתיו חיו במשך שנים רבות, הפחד התמידי והלחץ להגן על משפחותיהם מפני זה-שאין-לנקוב-בשמו נמוג ביחד עם תבוסתו. בני מוגלגים וסקיבים התאספו בהמוניהם ולאיש לא היה אכפת שהתערבבו בין חצויי וטהורי הדם. האווירה הכללית הייתה חסרת תקדים. שירים, מאכלים, צחוקים ואין ספור כשפים פרחו שם באותו ערב. כולם היו מאושרים. כולם מלבד משפחת אחת שהתערבבה בקהל, אוחזת בבנה הקטן. מעמידה פני שמחה, אך מקללת בליבה את גיבור הערב. התינוק שכולם היללו. הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים.

		הפרק הבא