-נקודת המבט של לונה-
רצתי וחייכתי, בעודי בת 12.
שערי הבלונדני מסתחרר ברוח הקלילה וציפורים עפו אל על.
הייתי אז בודדה,אהבתי לשבת במדשאות ולשחק עם ליני, חברתי הדימיונית.
חיי הרגישו מעולים, עד שהייתי נזכרת באמא פנדורה.
יום אחד העבירו לנו שיער התגוננות מפני כוחות האופל, שם הבטתי על רשת הפולו החשוכה.
חיכתי בסקרנות עד שהשיעור ייגמר.
חייכתי במין מוזרות למורה ולקחתי שקית בד בה אבקת פולו הייתה בשלל.
סקרנותי הכתה בי,לקחתי את השקית והכנסתי אותה לכיס,לקחתי קצת אבקה.
מילמלתי משהו בג'יבריש אך חשבתי על הסיפרה 1939.
הרגשתי שמשהו דוחף אותי לכן כמעט את כל האבקה הפלתי
"הצילו!!" צעקתי נופלת לבור שחור.
לאחר שתי דקות הגעתי להוגורסט, אבל הרבה יותר מיושן, והילדים לבשו מדים יפייפים, כמו שאני אוהבת.
"זקנו של מרלין" לחשתי
|