בגלל מראה שבורה

"אמא, אני הולכת לענבר בחמש." אמרתי. "אנחנו נלמד ביחד למבחן במדעים."

"בסדר, מיה," הסכימה אימי. "מתי תחזרי?"

"לא יודעת." עניתי. "אל תחכו לי לארוחת ערב."

"טוב, אבל אל תחזרי מאוחר מידי."

"אל תדאגי." עניתי ועליתי לחדרי.

הייתה לי שעה אחת להתארגן, וזה המון זמן, אבל הייתי לחוצה. אני תמיד לוקחת בחשבון עיכובים בילתי צפויים ומנסה לא לדחות כלום לרגע האחרון.

החלפתי את חולצת התלבושת בחולצת טי שרט רגילה, גדולה בשתי מידות ממידתי. אני לא ממש אוהבת חולצות צמודות. הן הרבה פחות נוחות.

צחצחתי מהר שיניים ורצתי לקחת את ספר מדעים. תכננתי להניח אותו על השיש במטבח, יחד עם הפלאפון שלי כדי שלא אשכח כלום.

בין הארון בו נמצאים ספרי הלימוד שלי לבין דלת הכניסה לחדרי יש מראה, וכשניגשתי לעבר הארון ראיתי בזוית העין את בבואתי משתקפת.

כשעברתי שוב ליד המראה, הרגשתי משונה, ורק כשכבר עמדתי על יד הדלת הבנתי מה זה היה. חזרתי אחורה והבטתי במראה. לא השתקפתי בה. גם שאר הדברים שהיו בחדר לא השתקפו בה. במקומם היה חדר אחר. הקירות שלו נראו כמו קירות פנימיים של מערה וכל מה שהיה שם היה רק צרור של שמיכות טלאים על הרצפה וארגז קלוע צמוד לאחד הקירות. לא הייתה שם דלת, אבל היה פתח אפל וחשוך שכנראה היה היציאה.

הושטתי יד לכיוון המראה בתקווה שאני חולמת, והמגע הקר של הזכוכית יחזיר אותי למציאות. זה לא קרה. היד שלי פשוט עברה דרך המראה, או יותר נכון לומר, מה שהיה פעם מראה.

משכתי את ידי חזרה והתבוננתי בחדר המוזר שהתגלה. הנחתי את ספר המדעים על השולחן והתקרבתי למראה. התלבטתי. לא ידעתי לאן הפתח הזה מוביל או מה הוא עושה אצלי בחדר, אבל מצד שני הסתקרנתי.

הסקרנות הכריעה. צעדתי בצעד זקוף אל הלא נודע.

ההרגשה כשעברתי את המראה הייתה מוזרה. מן קור שעוטף את עצמותי, אבל ההרגשה עברה אחרי שעברתי, אז לא ייחסתי לה חשיבות רבה.

הייתי בצד השני. בתוך החדר המוזר, אבל עכשיו הוא היה יותר מוחשי. היה לו ריח של אדמה ולחות עמדה באוויר. הבטתי לאחור. היה שם פתח שהוביל לחדרי.

אזרתי אומץ וניגשתי אל היציאה שראיתי דרך המראה. גיששתי את דרכי באפלה. הלכתי לאט, כשידי מושטות קדימה, כדי לא להיתקע בכלום.

בסוף ידי נתקלו בקיר. המגע היה מוזר. לחצתי את ידי אל הקיר והיא עברה דרכו. בפעם השנייה באותו יום, עברתי דרך חפץ שאמור היה להיות מוצק. קיוויתי מאוד שזה לא יהפוך להרגל.

הצד השני של הקיר היה גינה אחורית של בית מעץ, והקיר שדרכו יצאתי נראה כמו מדרון תלול.הלכתי מסביב לבית, ויצאתי מהגינה לרחוב הומה אדם, אבל לא מהסוג שציפיתי לראות. האנשים לבשו בגדים מוזרים, כמו הבגדים של הכפרים של פעם, וכולם מיהרו מאוד.

התחלתי ללכת בשולי הרחוב, שהיה רק שביל אפר. הבתים היו עשויים מעץ, כאילו חזרתי בזמן.

הסתכלתי לכול הכיוונים חוץ מהדרך בה הלכתי, ולכן זה לא היה מפתיעה שנתקעתי במישהי והפלתי אותה על הארץ. זאת הייתה נערה בת גילי. היא לבשה שמלת בד משומשת ומלאת טלאים, ועל זרועה היה תלוי סל קלוע. היא הביטה בי במבט מופתע ועיניה הכחולות סרקו את כולי. היא נראתה מבועתת, והבנתי למה. אני נראתי לה חריגה ומשונה בדיוק כמו שהיא נראתה לי.

הושטתי לה יד כדי לעזור לה לקום, אבל היא לא לקחה אותה. היא קמה לבד, ואז מבטה ננעץ בדבר מה מאחורי.
"אוי לא!" רטנה הנערה בלחש. היה לי מוזר שהבנתי אותה. חשבתי שהשפה פה תהיה זרה לי, אבל שמחתי לראות שטעיתי. הסתובבתי לראות על מה היא הסתכלה במבט כה מבוהל, אבל הספקתי להציץ רק הצצה חטופה על גבר שרירי, חמוש ולבוש בשריון שהתקדם לעברנו ליפני שהנערה תפסה בפרק ידי ומשכה אותי אחריה. היא התחילה לרוץ, מושכת אותי אחריה, ופנתה לאחת הסמטאות.

היא נכנסה לאחד מהבתים דרך הדלת האחורית, משכה אותי אחריה וסגרה את הדלת.

הפרק הקודם		הפרק הבא