יומנו של טום

אני טום. טום רידל.

קראו לי טום על שם אבא שלי, ורידל, רידל כמו חידה.

שם המשפחה שלי די מתאים לי, כי, טוב, אני חידה.

אף אחד לא יודע מה קורה איתי, אבל כולם רואים את זה, אפילו בקלות. את זה שאני מוזר.

אף אחד לא מבין מה קורה איתי, הם פשוט... לא מכירים אותי כמו שהיו רוצים.

כמו שהיו רוצים להבין את המוזרות שלי.

אבל טוב, אני לא אתן להם. הם לא יכירו אותי בחיים. הם יוכלו רק לטבוע בניחושים והשערות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אמא שלי הייתה אפסית, לוזרית.

היא הייתה השתיינית המגעילה שאף אחד לא רצה להכניס לבתי היתומים, זו שמתה כמה שעות אחרי שהתגנבה לכאן, אפילו לא הספיקה להכיר אותי. לראות אותי.

ואני.... אני הייתי סוג של טעות, אני מניח. 

לפחות לא הייתי כמוה.

זה פשוט נורא שהיא נשכחה, למרות, שאני לא בטוח שהגיע לה להיזכר, שתיינית נוראית שכמותה.

אף אחד לא זכר את אמא שלי, אף אחד לא היה שם בשבילה, היא פשוט מתה ונעלמה מהעולם.

אני מפחד שה יקרה גם לי. ליתר דיוק, אני לא מפחד. אני יודע שזה לא יקרה לי. אני לא אתן לזה לקרות. אותי כולם יזכרו.

 אני כבר יודע את זה. בטוח.

אם אתאמץ מספיק, כולם יכרו את טום, טום רידל.

אני שמח שלא נקראתי על שמה, על שם אמא שלי. אף אחד לא היה רוצה להיות קרוי על שם...

אישה שכזו. 

נשאר לי רק לקוות שאבא שלי היה יותר טוב מהאמא. אולי אפילו מישהו חשוב?

אולי אנשים מכירים את טום רידל?

לפעמים אני יושב על המיטה ומנסה לשער מי הוא היה.

אולי רב חובל מפורסם? שיט בספינות נשמע מפתה. ואם הוא... יום אחד ימצא אותי ונשוט יחד בספינה?

אולי הוא שחקן? כוכב מפורסם שיעלה אותי על הבמה וכולם ינעצו בי מבטים? הלוואי.

כלומר, אם הוא בכלל ייקח אותי.

כלומר, אם הוא עדיין חי. אני לא באמת יודע את זה.

אני רק יודע שהוא לא טרח לבדוק, לא טרח לחפש אותי.

אני לא חשוב בשבילו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לפעמים האחיות בבית היתומים אומרות שיש לי סכיזופרניה.

אני לא יודע מה זה.

אני לא רוצה לדעת מה זה, למרות שיש לי ניחוש.

ניחוש די הגיוני.

ה.... יכולת שלי.

האחיות בבית היתומים מדברות על זה כאילו זו "קללה", כאילו אני המשוגע כאן.

הן לא מעלות בדעתן שזה אמיתי. שזה יכול להיות.

בשבילי זה אמיתי.

אני יכול לדבר עם חיות.

טוב, לא עם כל החיות. בכל פעם שניסיתי להבין מה הדגים אומרים לי... נכשלתי.

אבל אולי הדגים שקטים מטבעם, בכל זאת, דגים.

אבל הנחשים כן מדברים אלי. ואני אליהם.

איכשהו, בתוך הראש שלי כל ה"סס" וה"טסס" מקבלים מילים. מילים ופירושים.

והנחשים האלה מקשיבים לי. הם עושים מה שאני רוצה.

הם מצייתים לפקודות שלי, ממש כאילו אני האדון.

לפחות מישהו מקשיב לי.

למרות שהאחיות לא חושבות ככה.

סכיזופרניה, אמרתם?

הבנתם למה אני לא רוצה... לדעת?

טוב, בעצם אני כבר יודע.

		הפרק הבא