הטיול במדשאות

"קוויד אגיס?" הארי שאל בחשש. הדבר האחרון שהוא רצה שיקרה הוא שהאישה השמנה תחליט לשנות את הסיסמה והוא יתקע פה בחוץ ולא ידע בחיים אם הם ניצחו במשחק או הפסידו.

"תכף תראה." היא ענתה לו והוא לא הצליח לקרוא את הבעתה. למה היא עושה לו את זה? למה היא לא יכולה לחסוך ממנו רגשות מיותרים?

היא הסתובבה על הציר שלה והארי שמע שאגות ניצחון מתוך חדר המועדון האדום. הוא לא יכול היה להתאפק וחיוך טיפשי עלה על שפתיו וסירב לרדת.

הוא עבר בחור שמעבר לתמונה, ידיו כבר לא רועדות מהלחץ, ונכנס לחדר המועדון.

"הארי!"

"היי, פוטר פה!"

"נ-י-צ-ח-נ-ו!!"

שאגות כאלה של שמו הגיעו מכל כיוון וכל בית גריפינדור פנה להסתכל עליו. הוא שמח כל כך שכל הכעס והמרירות כלפיו על כך שלא שיחק בגמר הבתים נעלמו מעיני התלמידים האחרים.

יחד עם שאר התלמידים, נערה ג'ינג'ית אחת, שהייתה חשובה להארי מאוד, הסתובבה לכיוונו וברגע שהבחינה בו, חיוך ענקי עלה על שפתיה.

ג'יני מיהרה אל כיוון הארי, החיוך שעל שפתיה הפך למבט נחוש שהיה אופייני רק לה והיא נפלה על צווארו.

הארי לא ציפה לזה, אך הוא שמח מאוד. הוא באמת לא חיבק אותה הרבה זמן. בעצם – הפעם האחרונה שהוא חיבק אותה הייתה במשחק הקווידיץ' הראשון של העונה, מול סלית'רין, אחרי שהיא שברה את דוכן הקריין בתור נקמה בזכריה סמית'.

הארי חיבק אותה בחזרה והרגיש שהלב שלו מדלג על פעימה אחת. או אולי שתיים. או שמונה.

ג'יני שחררה אותו מהחיבוק שלה והארי קיווה שהיא ניסתה להעביר לו מסר.

טוב, בעצם נמאס לו לחכות שהם ידברו על היחסים ביניהם כי הוא מחכה לרגע הזה מאז שדין והיא נפרדו.

בטירוף של רגע הארי תפס את ג'יני וקירב אותה בחזרה אליו. הוא נישק אותה כמו שהוא בחיים לא נישק אף אחת אחרת, לא את צ'ו, לא את סוזן בונז שרק רצתה את תשומת הלב שלו, לא את חנה אבוט, שהייתה איתו מאותה סיבה וגם לא את פרוואטי בנשף חג המולד (הוא לא סיפר לאף אחד על זה).

הוא הרגיש את ג'יני קופצת בהפתעה, אך רגע לאחר מכן היא נישקה אותו בלהיטות בחזרה.

היא נשענה אחורה וגרמה לו לגהור מעליה, מקרבת אותו אליה.

לאחר כמה רגעים הוא שבר את הנשיקה בעדינות וניסה להתעלם מהעובדה שכל בית גריפינדור בהה בהם.

הוא שמע כוס מתנפצת על הרצפה אבל הוא התעלם מזה.

הוא שמע כמה צחקוקים ולחישות מפי בנות בגיל צעיר יותר משהוא ישים אליהן לב. גם מזה הוא התעלם.

הוא משך את ג'יני לחיבוק והיא נאחזה בו.

מעל לראשה הוא חיפש בעיניו את רון, מקווה שהוא לא ירביץ לו אחר כך או יקלל אותו בקללה בלתי נסלחת.

הוא הבין שמקור הכוס המנופצת הוא דין תומאס, שהביט בו במבט שהביע כעס חלול. הארי התעלם ממנו.

הוא זיהה את הרמיוני, והיא חייכה לעברו חיוך ענק. רק אתמול הוא בערך התוודה מולה על הרגשות שלו לג'יני, והיא אמרה לו שהיא מאמינה בו וג'יני לעולם לא הפסיקה לחבב אותו. בעניין האחרון הוא לא האמין לה כל כך כי ג'יני הסתובבה עם הרבה בנים לאחרונה והארי חשד בכל אחד מהם ודאג לכך שהם לא יפגעו בה.

הוא חייך אל הרמיוני בחזרה, מודה על השיחה שלהם אתמול.

לבסוף הוא מצא את רון, שנראה מופתע לחלוטין. למען האמת, הארי היה בטוח שרון יהיה מופתע מאוד ממפגן הרגשות הזה מפני שהוא אף פעם לא שם לב לדברים שלא מתחילים ב'הר' ונגמרים ב'מיוני'.

אחרי כמה רגעים של מבט מאובן, רון נתן להארי חיוך קטן, שהארי קיווה מאוד שהיה הסכמה למה שקרה עכשיו.

עתה ניצב בפני הארי האתגר הגדול היותר עד עתה – להביט בעיניים של ג'יני.

הוא הסתכל עליה בחשש, מקווה שכל זה היה אמיתי.

היא החזירה לו מבט שובב ושמח ותפסה בידו.

הארי שמח כמו שהוא לא שמח הרבה זמן. במציאות של להיות הנבחר, לצלול אל תוך זכרונות שקשורים בוולדמורט כל שבוע, הלימודים האיומים של השנה השישית ולהיות קפטן קבוצת הקווידיץ' של בית גריפינדור – שמחה כזאת היא משהו מיוחד מאוד.

הוא הצביע אל עבר התמונה של האישה השמנה, מקווה שג'יני תבין את הרמז.

היא הנהנה וחייכה אליו, מובילה אותו החוצה מכל ההמולה.

"וואו, זה היה... אינטנסיבי," אמרה ג'יני וצחקה. "אינטנסיבי בקטע טוב!" היא הוסיפה כשראתה את המבט השואל בעיניו של הארי.

"יופי," הוא ענה. "אני חושב... שאנחנו צריכים לדבר, לא?"

"לגמרי. המדשאות?"

"כן."

הם הלכו יד ביד, בלי לשים לב לכך אפילו, אל המדשאות הרחבות. בדרך פלא הכל הרגיש להם מאוד טבעי. הם התיישבו מתחת לעץ הגדול ליד האגם והסתכלו אחד על השנייה במבוכה מעטה.

"עכשיו כשאני חושב על זה..." התחיל הארי, לא יכול להוריד את מבטו מעיניה החומות של ג'יני. "אין לי כל כך מילים, אם את מבינה."

"מבינה," היא אמרה לאיטה, מביטה בחזרה בעיניו הירוקות של הארי.

לאחר כמה רגעים הארי השתלט על סחרור החושים שלו והחליט להגיד את 'המשפט'.

"אפשר להגיד שיש לי רגשות מאוד חזקים כלפייך כבר כמה זמן..." המשיך הארי.

"כמה זמן?" שאלה ג'יני בעניין. אחרי הכל, היא הייתה מאוהבת בו מאז שהייתה בת עשר.

הארי ניסה לאמץ את הזיכרון שלו והסתכל מעלה אל השמיים הכחולים.

"אני מניח שמאותו הערב שחזרנו מאימון קווידיץ' ורון ואני תפסנו אותך ואת דין מתמזמזים לכם במסדרון. שם הבנתי." הוא אמר, עם קצת יותר ביטחון בעצמו. הוא ידע שמה שהוא אומר עלול להישמע שטותי או קלישאתי, אבל זו הייתה האמת.

"באמת?" ג'יני צחקה את צחוקה המתגלגל. "חשבתי שהדבר היחיד שנבע מהמפגש הזה היה רון ולבנדר, כשהוא ניסה להוכיח לי שהוא לא ילד בן 12!"

"מסכן," הוסיף הארי בחיוך. "הוא לא סבל אותה,"

"נכון. מה אנשים עושים בשביל להוכיח דברים..." היא אמרה בחולמנות ונשכבה על הדשא, מביטה בשלושת העננים בשמיים.

הארי הצטרף אליה לרביצה על הדשא הירוק והמטופח של הוגוורטס.

"אני אהבתי אותך מאז שהייתי בת עשר." אמרה ג'יני, מסובבת את ראשה כך שתוכל להביט בהארי. "החברים האחרים – היו כלום."

"ואיך קינאתי בהם, מסתבר שקינאתי בשביל כלום. היה לי מוזר שלכאורה הפסקת להיות מעוניינת בי ויצאת עם בנים אחרים. לא הבנתי מה גרם לזה,"

"למה קינאת בשביל כלום?" ג'יני שאלה והרימה גבה אחת. "תראה איפה אנחנו, הארי. אנחנו כאן בייחד."

הארי חייך חיוך קטן.

"עיניו ירוקות כמו קרפד משומר..." הוא קרא זאת בקצב, מקווה שהוא אכן זוכר את השיר המביך.

"אוי, נו. אל תזכיר לי!" קראה ג'יני בתסכול וכיסתה את עיניה בכפות ידיה.

"שערו כמו לוח שחור," המשיך הארי, מתעלם מהבקשה שלה. "נו, אל תעמידי פנים, את מתה על זה!"

"מי יתננו שלי, כה שגיב, נאדר" הארי המשיך בחיוך הולך וגדל.

"מנצח האופל, גיבור." סיימו שניהם בייחד. ג'יני החליטה להצטרף לשורה האחרונה.

שניהם שתקו לכמה רגעים, מביטים בשמיים. ידו של הארי התגנבה בחזרה אל ידה של ג'יני.

"אני באמת שלך עכשיו, כשחושבים על זה." הוא אמר בשקט.

ג'יני נתנה לו נשיקה קלילה על הלחי וחיבקה אותו. "הלוואי," היא אמרה בחולמנות.

"הלוואי?" הארי לא הבין. הוא קיווה מאוד שהוא אכן הולך להיות שלה, והיא שלו.

"הלוואי ונוכל להמשיך ככה, עם וולדמורט ומכרסמי המוות שלו." היא אמרה בקול קודר. "אתה הולך להיות מאוד עסוק, לא?"

"כן." הארי לא יכול היה לשקר לה. "אבל אני לא באמת יודע מה הולך לקרות. בינתיים – אני כאן."

הוא תפס בסנטרה ונישק אותה בעדינות על שפתיה.

היא הביטה בעיניו, עיניה בורקות.

"אתה יודע כמה חיכיתי לזה?" ג'יני שאלה בשקט.

הוא חיבק אותה.

"זה היום הכי טוב בחיים שלי," היא לחשה.

"גם שלי," הוא לחש בחזרה. "אמרת שתספרי לי על המשחק, איך היה?"

"צודק. ניצחנו מאתיים וחמישים מול מאה וארבעים. העבודה של החובטים הייתה טובה מאוד ואם הם לא היו מסיטים את המרביצן מהדרך שלי אז לא הייתי מצליחה לתפוס את הסניץ'." היא אמרה בשמחה. "כמעט הפסדנו, באמת. לך היה לוקח שנייה ורבע לתפוס את הסניץ' הזה. רון היה קצת לחוץ כי לא היית שם, אז הוא פספס ארבעה עשר שערים. הם היו בהפרש של ארבעים נקודות ועמדו לנצח. באמת כמעט פיספסתי את הסניץ' הזה."

"שטויות, את מעולה." הארי אמר והביט בה בחולמנות. היא הייתה הדבר הכי יפה שהוא ראה, השיער שלה היה רטוב אחרי המקלחת שאחרי המשחק והנמשים שלה בלטו בשמש בין הערביים.

"אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור." היא אמרה אחרי שתיקה ארוכה.

"ומה נגיד לרון?" שאל הארי, מנסה לחשוב על דברים חיוביים בלבד.

"מה אתה חושב שנגיד לרון?" היא קרצה לו.

"אני לא יודע," הארי הודה.

"תשאיר את זה לי."

כבר התחיל להחשיך בחוץ, והארי וג'יני התעכבו קצת וישבו על הספסל שליד חוף האגם והסתכלו על השקיעה. אחרי שהשמש כבר שקעה, הם החליטו שהם צריכים לחזור לחדר המועדון ואז כנראה ללכת לארוחת הערב.

"איפה הייתם?! אני דורש הסבר!" קרא רון וקם מהספה שעליה הוא העמיד פנים שהוא קורא את ספר הלימוד בלחשים, ובעצם היה עסוק בלהביט בהרמיוני. "מה קרה היום אחרי המשחק?"

הארי פנה להביט בהרמיוני, אשר חייכה לעברו חיוך זוהר וגאה.

"אמממ..." התחיל הארי לגמגם.

"יש לי חבר חדש," צהלה ג'יני.

הארי באמת הרגיש שיש לו הכל עכשיו והוא היה מאושר.