רון של פלא

תקציר עניינים: היתה נבואה אחרת; היא נובאה על רון. הארי גדל בתור ילד שלו ובטוח, בעוד וולדמורט רצח את כל משפחתו של רון, וכאשר ניסה להורגו המשך על פי הקאנון. כרגע, רון מתגורר בבית משפחת דיגורי, בצד השני של רכס הגבעות.

אפילוג: צריך לחזור אחורה לפני שהכל מתהפך
סדריק ורון היו שקועים במשחק שחמט ארוך כשנשמע קולו של איימוס דיגורי מלמעלה.
"רון! בוא שניה! אני צריך אותך!" קרא.
"רק רגע!" השיב רון בצעקה. החייל שלו היה עסוק בהפגשות אלימה עם המלך והוא עודד אותו בקריאות נלהבות.
"אין עוד רגע! עכשיו!". רון רטן. החייל שלו נמחץ לחתיכות קטנות.
"שח-מט" אמר סדריק.
*
"מחר אני ורון נצא לטיול תחילת הוגוורטס", אמר לו אביו של סדריק אתמול בערב."אני אשמח אם תוכל להיות שם בשבילו אח"כ". סדריק הנהן. הוא זכר מה המשמעות של הטיול הזה.
*
רון ירד במורד המדרגות, על גבו תיק ועל ראשו כובע מצחיה הפוך.
"סד, סד," קרא בהתרגשות. "אבא לוקח אותי לטיול תחילת הוגוורטס!"
"אני שמח בשבילך, רון," אמר סדריק בחיוך. "כשתחזור תבוא לדבר איתי, בסדר?"
רון הנהן נמרצות.
כעת נגלה איימוס במעלה המדרגות.
"בוא, רון," אמר. "הולכים."

הם טיילו מסביב וחצו את רכס הגבעות בהליכה מהירה. רון לא הפסיק לפטפט בהתרגשות על הוגוורטס, ואיימוס שתק רוב הדרך.

"תגיד, רון," שאל אותו לפתע. "מה אתה יודע על וולדמורט?"

"אממ, הוא נלחם נגד הקוסמים, הוא הובס איכשהו לפני עשר שנים, ומאז התומכים שלו ברחו?"

"זה... זה נכון, כן, ברמה זו או אחרת. אתה רוצה לשמוע את הסיפור האמיתי? אז הנה. תיגע בגדר הזאת."

רון הושיט את ידו באיטיות. ברגע שנגע בגדר, עלה ממנו שלט, מוקף בצמחים מטפסים. הוא מצמץ וקרא אותו בקול.

"כאן, במקום זה,

קיפחו את חייהם בני משפחת וויזלי

בהגנה על אחד מסודות המסדר.

בנם, רונלד וויזלי, הוא הקוסם

היחיד החי כיום ששרד את הקללה הממיתה.

זוהי מצבת זכרון לארתור, מולי,
ביל, צ'ארלי, פרסי, פרד וג'ורג',

שנהרגו כאן.

לזכרם---" קולו גווע.

מסביב לאותיות הטבועות בשלט היו אינספור חריטות, כתובות בדיו קסומה ומילים מרחפות. רון קרא כמה מהן:

"רון, אתה הגיבור שלנו!"

"כנקמה על בני, איטיאס."

"בזכותך הוא יחיה בשקט עכשיו."

"מולי, ארתור, סליחה שלא היינו שם כדי לעזור."

"תודה לך, רון."

רון שתק. איימוס הושיט לו את ידו.

"הבנתי," אמר רון. הוא לא הוסיף. ראשו היה מלא במחשבות, וכבד עליו, בדומה לנסיון להשלים פער של שנים. "אבל, איך הגעתי אליכם?" הוא שאל בלחש.

איימוס נמהר להסביר. "דמבלדור. אנחנו היינו אמורים להיות שומרי הסוד של הבית שלכם, אבל- ברגע האחרון- שכנעתי אותו שזה יהיה ברור מדי, אמרתי לו שיבחר בסני- מישהו אחר, ו, אני לא יודע מה קרה בסוף, אבל הסוד התגלה. ו-וולדמורט לא יכל לעמוד בפניך..."

רון המשיך לשתוק. כעבור עשר דקות, איימוס דיבר בשקט, כמנסה שלא להעיר את המתים. "את סד לקחתי לכאן בגיל אחת עשרה. השבעתי אותו שלא לגלות לך, כי דמבלדור- המנהל של הוגוורטס, נו, אחד הקוסמים הדגולים החיים כיום- רצה שלא תדע עד היום. אבל הוא לא נכנס פנימה. אתה שומר הסוד של החלל הפנימי... רק מי שתאמר לו שהנה הבית יוכל לראות אותו ולהכנס. אז תזהר עם זה. אל תגלה לאף אחד אם אתה לא סומך עליו במאת האחוזים. אתה רוצה להכנס?"

רון הנהן. "הנ- ה- הנה הבית," הוא לחש לאיימוס, שהבין את כוונתו ומיהר להצטרף אליו. השער נפתח בחריקה.

מבפנים, נראה היה שכלום לא השתנה. על המדרגות היו מונחות זוגות נעליים מרוטות, והדלת נותרה פתוחה קמעא. רוץ מצמץ מול האור.

"אף אחד לא נכנס לכאן אחרי הקרב," לחש איימוס. "דמבלדור יכל להוציא את מה שהיה נצרך בדרכים אחרות, ואז העביר אליך את הסוד. אז אל תבהל אם תראה-"

רון פלט צעקה. מהקומה העליונה נשמע קול של צינור נופל. על רצפת המטבח היו פזורים חלקי סכו"ם רבים ושברי צלחות. בסלון, היו ספרים רבים שמוטים באיזור מסוים ונראה שנוצר חור באחד הארונות. הספה היתה קרועה לגזרים. 

"זה- זה כנראה הרול," אמר מר דיגורי. "אבל רק למקרה שמישהו עמד לידינו ושמע..." הוא הוציא את שרביטו והטיל תריסר לחשים על רון, בינהם אחד שגרם לו להרגיש כאילו זורם נוזל קר במורד גבו. לאחר מכן אמר, המתן כאן, הטיל לחש נוסף ועלה למעלה.

הוא חזר כעבור כמה דקות. "הכל בסדר," אמר. "אבל עדיף שלא נשתהה כאן יותר מדי זמן. דמבלדור ביקש שנצא מסימטת דיאגון לפני עשר וחצי, והשעה כבר תשע ארבעים".

הוא לקח קמצוץ אבקה מהעציץ שעמד מעל האח, ובהנף שרביט הדליקה. 

"בכבוד," אמר.

*אשמח לתגובות בונות, גם על העלילה וגם על הניסוח*

		הפרק הבא