למטרות שעשוע בלבד

קודם כל, אני רוצה להתנצל על העיקוב. לא הייתה בי מוזה להמשיך. אבל כעת, כשחזרה, אני רוצה להראות לכם את הפרק השני. הוא עדיין לא בוטא ולכן סביר להניח שתמצאו טעויות כי כתבתי אותו כאחוזת דיבוק. אני מתנצלת מראש, הפרק יעודכן ברגע בו הבטא תחזיר לי אותו.
בנוסף, הפרק הראשון עודכן וכעת הוא מבוטא. אתם יותר ממוזמנים לקרוא אותו פעם נוספת, כעת כשהוא כתוב בקפידה.
בכל מקרה, הנה הפרק. ENJOY.
התנצלות נוספת על הרווחים בין השורות, העתקתי מוורד. אנא, אל תתנו לזה לעצור אתכם. זה יטופל בקרוב מאוד.
~*~

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת.

הפרפרים עופפו מחוץ לחלונות הזכוכית הגדולים, הציפורים צייצו מנגינה שקטה, מטיילות בנחת בין צריחי הטירה.

המדשאות הושקו באותו הרגע על ידי פרופסור וויטגוד ולכן נראו ירוקות מתמיד. הזרעים בקעו ופרחו במהירות בשלל צבעים, רק מגבירים את יופייה הטבעי של הוגוורטס. העצים נעו מצד לצד על ידי הרוח שנשבה, מקנה להם מראה של תנועות ריקוד.

דבר לא הצליח להפר את השלווה ששררה. לא ההתנערויות התכופות של הערבה המפליקה, לא רשרוש הכלים במטבחים כשגמדוני הבית התרוצצו בעודם מכינים את ארוחת הבוקר, ואף לא הנחירות העזות של פיטר פטיגרו.

אך אתם יודעים מה הם אומרים, כאשר קונדסאי לא מסיים דבר בהצלחה, קונדסאי אחר יתייצב לצידו.

צרחה נשמעה, מהדהדת במסדרונות ומפלחת את הדממה בתוך פחות מחלקיק שנייה.

ולמרבה הפלא [או שלא], היא הגיעה מבית גריפינדור, במעלה גרם המדרגות, והישר לחדרם של בני השנה השביעית.

"אתה מנסה להרוג אותי ?!" סיריוס זעק, אוחז ברגלו המפורקת.

"לא, אני לא מנסה להרוג אותך. אני מנסה לתקן אותך." רמוס סינן. "ותשמור על שקט, אתה עוד תעיר את כל בית הספר."

"כי זה מה שחשוב," הוא צעק. "אתה הרגע פירקת לי את הרגל, ואתה חושש שאנשים יתעוררו."

"ירחוני, תסדר את זה." סיריוס התחנן והניח את הקרח על הגבעה שצמחה על ראשו, פולט עוד צעקה חלושה.

רמוס הרים את מבטו, עיניו פעורות כאלו שעומדות לצאת ממקומם ובהה כלא-מאמין בהבעתו התמימה שהשתרעה על פניו  של סיריוס. "ומה אתה חושב שעשיתי עד עכשיו? שתיתי תה? שיחקתי קווידיץ'?!" רמוס אמר, ממשיך למלמל לעצמו בכעס. "לא מודים לי על שום דבר כאן .."

"אתה מתחיל להישמע כמו מדאם פומפרי." ג'יימס החליט שזה זמן טוב להצטרף לשיחה, לאחר שהבריש את שיערו פעם עשירית לאותו היום, מנסה נואשות לסדר אותו כך שלא יזדקר למעלה.

ללא הצלחה יתרה, אם אפשר להוסיף.

"ואתה נראה כמו רך-כף." רמוס עקץ.  החיוך התמידי של ג'יימס שב אל פניו. היה קשה וכמעט בלתי אפשרי לעצבן את רמוס, מה שרומז על כך שזה לא קורה לעיתים קרובות, דבר שג'יימס מצא כמשעשע.

"ושוב, אני נמצא כאן." סיריוס סינן. רמוס נאנח, ואמר משהו לא ברור.

קראק.

רמוס מיהר להניח את ידו על פיו של סיריוס לפני שיספיק לפלוט את היבבה. לאחר שהיה בטוח שהסכנה חלפה, הוא העביר את ידו על רגלו של סיריוס. "כמו חדשה." אמר בסיפוק, מרוצה, למרות שעל פניו נראתה השמחה שהתיקון גם הכאיב לו.

"ג'יימס, אני לא מרגיש טוב." סיריוס הבין שהוא לא מקבל נחמה אצל רמוס, ופנה לחברו הטוב ביותר.

"שמתי לב." ג'יימס אמר, מעביר את ידו בשיערו פעם נוספת מול המראה בחדר השירותים.

סיריוס קם לחצי ישיבה, והסתובב כדי להתמודד עם עיניו של ג'יימס. "באמת ?! ואיך בדיוק הצלחת לעלות על זה?!."

"קראת לי ג'יימס ולא קרניים." ג'יימס משך בכתפיו.

סיריוס נחר, חוזר לשכב במיטתו. "בהזדמנות תזכירו לי שלשתות 11 כוסות וויסקי אש ולאחר מכן ללכת עם ירחוני וזנב-תולע למטבחים זה אף פעם לא שילוב טוב."

"לשתות 11 כוסות וויסקי אש ולאחר מכן ללכת עם ירחוני וזנב-תולע למטבחים זה לא שילוב טוב." ג'יימס אמר לאחר מספר דקות, יוצא מחדר השירותים לאחר שהבין שהשיער שלו הוא מקרה אבוד, אך משום מה חיוך מרוח על שפתיו.

"תודה קרניים, עכשיו אני אזכור על בטוח." סיריוס אמר וקפץ על רגליו. הוא ניער את רגלו באוויר ולאחר שהבין שהיא אכן מחוברת איך שצריך, החל לרקוד.

"רך-כף, הריקוד זה הקטע שלי" ג'יימס ניסה לדכא גיחוך, אבל עיניו היו רציניות לחלוטין.

"אוה, נכון." סיריוס נזכר ופסק. "זה מזכיר לי, אני גם צריך קטע." מלמל לעצמו.

"בוקר טוב." קול ישנוני ועבה בקע מהמיטה בקצה החדר. רמוס קפץ במקומו. "בוקר טוב." השיב לאחר שהבין שהקול היה שייך לפיטר.

"העיקר שלא יהיה שלי." ג'יימס המשיך בשיחת החולין יחד עם סיריוס, מתעלם בצורה מופגנת מפיטר, שזה עתה התעורר.

"אחריותך לעזור לי." סיריוס נהם ופשט את חולצתו [שקיבל מאחת מעריצותיו, מה שהפתיע את כל הרביעייה באשר שבכל הזדמנות המעריצות משתדלות להזכיר לסיריוס שאת מה שאלוהים בירך לא צריך להסתיר] והתלבש במהירות בבגדי הוגוורטס.

פיטר כחכח בגרונו, במטרה לתפוס את תשומת ליבם של סיריוס וג'יימס. אך כנראה חוץ מרמוס, אף אחד לא הבחין בנער השמנמן שקם בצעד כושל מהמיטה המבולגנת לכיוון השירותים.

"רק אם אני מקבל משהו בתמורה." ג'יימס השעין את גבו כנגד הקיר וניצוץ קונדסאי חלף בעיניו.

סיריוס משך בכתפיו. "בסדר."

"נהדר!" ג'יימס צהל באושר, וסיריוס הבין שהסכים למשהו שלא היה כדי לו. "תעזור לי להתחבב על ידי לילי."

"מה? לא , לא , לא , לא. כאן, קרניים יקירי, אתה מבלבל ביני לבין ירחוני. אני – המומחה באיך לגרום לבנות לא לרצות אותך, אתה יודע, טכניקת 'להשתמש ולזרוק' והכל, אבל אני בטוח שירחוני ישמח לעזור לך, נכון? נכון?!" סיריוס ניסה לחלץ את עצמו ומשך בחולצתו של רמוס כילד קטן המבקש עזרה.

ג'יימס הרהר בהצעתו. בלאו הכי, לא שינה לו מי יעזור לו. העיקר שבסופו ישיג את לילי.

"בוקר טוב רך-כף, קרניים" פיטר ניסה את מזלו שנית לאחר שיצא מהשירותים, מסודר ומאורגן עד כמה שיכול היה להיות.

"טוב." ג'יימס פסק. סיריוס נאנח בהקלה ומיהר להעלות חיוך על פניו, פונה אל רמוס. "ירחוני, יש לך עבודה קשה."

"מה ?" רמוס, בפעם הראשונה - מאז שתיקן את רגלו של סיריוס – הרים את מבטו מהספר ששקע לתוכו. "על מה אתם מדברים?."

"הרגע הסכמת לעזור לי לגרום ללילי להתאהב בי." ג'יימס הזכיר לו.

"לא, אני לא." הוא השיב, סוגר את הספר ודוחס אותו לתוך כיס מעילו.

"כן, אתה כן." סיריוס צנח לרגליו של רמוס ועפעף בריסיו. "סיריוס, המבט שאני-עדיין-לא-מבין-איך-גורם-לבנות-לרצות-אותך לא יעבוד עליי."

"בסדר," ג'יימס הרים את ידיו לאוויר בתנועת עצירה, משפיל את ראשו ומהנהן בו בכבדות.

"אם זה כל כך חשוב לכם .. שניכם יכולים לעזור לי."

סיריוס פרץ בצחוק, ולעומתו רמוס חפן את פניו בידיו, נאנח בעייפות גוברת מהטמטום שתקף את ג'יימס באותו הבוקר.

"מה ?" ג'יימס שאל, ולמרבה הצער ברצינות מלאה.

טריקת דלת החדר הוציאה את ג'יימס מדעתו. הוא הפנה את תשומת ליבו לעבר הדלת, שנשארה מעט פתוחה מיציאתו הדרמטית של פיטר. כשסובב את מבטו, הוא לא פחות הופתע לראות את סיריוס בזרועותיו של רמוס, רגליו משקשקות ומבט אימה על פניו.

"סיריוס - " – "מה זה היה ?" סיריוס נאנק בקול גבוה שבהחלט לא התאים למראהו, וכשהבחין על מה , או יותר נכון על מי הוא נמצא, מיהר להניח את רגליו על הרצפה.

"פיטר." רמוס ענה, אוחז בתיקו ותולה אותו על כתפו. "ידעתי את זה."

ג'יימס צמצם את עיניו אך לא אמר דבר. "כן, כן, ידעתי את זה ..." סיריוס המשיך למלמל לעצמו ויצא מחדרם של הבנים.

"עובר על פיטר וסיריוס בוקר קשה, מה?" ג'יימס נאנח כמבין, ורמוס, בפעם השנייה לאותו הבוקר, נתן לו מבט של אתה-צוחק-עליי.

"ורק עליהם, כן?" רמוס בדק שג'יימס לא צוחק ואפילו מעט. ג'יימס הנהן.

"ג'יימס, אני באמת, מכל הלב – מאחל לך רק בריאות."

"אבל אני בריא לחלוטין."

"ג'יימס, זה ביטוי ..."

"טוב, אז הוא די גרוע, כי אני בריא ולא יעזור לי תקוות שכבר נעשו –" – "ג'יימס, שקט."

~*~

"קייט," מריאן ניערה את כתפה של קייטלין ניקלס, בעוד שזאת מצידה מתהפכת לצד השני וחופנת את פניה בכרית. "קייט..." מריאן ניסתה פעם נוספת, רק שהפעם זו נתנה לה גם דחיפה קטנה. הייתם מצפים מאחת הרודפות המצטיינות של גריפינדור להיות מודעות לכוח שלהן, אך מריאן לא הייתה כזאת. הדחיפה הקלה הפילה מיידית את קייטלין לרצפת החדר, והנערה התגלגלה בתוך השמיכה של עצמה.

"מה?" קייט מלמלה בבהלה וקמה במהרה על רגליה, סימן הריר הגלוי מנצנץ מסנטרה. לילי לא יכלה לעצור מבעדה והשמיעה צחקוק עדין מצידו השני של החדר. קייטלין החטיפה לעברה מבט של שנאה והניפה את שערה, צועדת אל תוך חדר השירותים בכדי להתארגן לארוחת הבוקר.

לילי משכה בכתפיה והתיישבה בחינניות על מיטתה, עיניה שקועות בתוך מה שנדמה כמחברת בגודל מינימאלי, עטופה בשכבה חלקה של ורוד בהיר עם קווי סגול. עט הנוצה האדום כתב בשקדנות, הולך וחוזר, מוחק ומשכתב, מקשקש ומתחרט.

מריאן זיהתה היטב את יומנה של חברתה הטובה, אותו יומן שהיא נושאת עם עצמה מאז הפעם הראשונה שנפגשו, מאז השנה הראשונה בהוגוורטס.

"אני אזרוק ניחוש פרוע – ג'יימס פוטר?" מריאן אמרה בספק שעשוע ספק רצינות והמשיכה בסידוריה, מקפלת את בגדיה אחד אחד ומכניסה לתוך מזוודה חומה וגדולה שנפרסה על פני מיטתה.

לילי הרימה את מבטה מן היומן ונאנחה, מחפשת בעיניה את מבטה החודר של מריאן. היא לא הייתה צריכה להוציא קול מפיה, כי התשובה הייתה ברורה. ברור מאליו שזה ג'יימס פוטר שישגע את מוחה המאורגן בעליל של ליליאן אוואנס.

לילי סגרה את היומן, לא לפני שבדקה בקפידה שמה שכתבה ראוי להישאר כפי שהוא, והטילה לחש שקט, אשר יחסום כל מי שינסה לקרוא את דבריה.

"אני עדיין לא מאמינה עלייך." היא נאנחה וגירדה בראשה, עיניה נפולות. מריאן נאנחה קלות וגלגלה את עיניה, לוקחת נשימה עמוקה.

"ליל, ג'יימס חבר שלי בדיוק כמוך. כמובן שאני אזמין אותו לחתונה של אחי." מריאן פלטה צחקוק ועצרה מעיסוקיה, בוחנת את השמלה שאחזה בידה. "אוי, אני עדיין לא מאמינה שזה מה שהשושבינות צריכות ללבוש." היא נאנקה ועיקמה את פניה בצורה שתמיד גרמה לילי לצחוק.

"אבל מריאן, לשים אותי ואת ג'יימס באותו מקום, חגיגי, עם שמלות ושתייה, זה לא מעשה חכם."

"אוי ליל," מריאן אמרה, "יהיו שם הרבה אנשים. ג'יימס לא יציק לך."

"פלוס מינוס 200 איש לא יצליחו להפריד בינינו, מרי. בדוק." לילי הדגישה את המילה האחרונה וחשקה את שיניה.

"את תתמודדי." מריאן פסקה וסגרה את המזוודה, מרימה אותה ומניחה לצד המיטה.

"קדימה, בואי נרד. גברת מקגונגל בקושי הסכימה לי ללכת כמה ימים לפני כדי להיות עם המשפחה, אז אם אני אאחר יום לפני היא בכלל תחנוק אותי." מריאן עיוותה את פניה ועשתה קול של נחנקת. לילי גלגלה את עיניה. "אם כבר היא תשרוט אותך עם הציפורניים הענקיות שלה. בתור חתולה, הייתי מצפה ממנה לפחות לטפח אותם או משהו." לילי משכה בכתפיה ומריאן נדה בראשה, "מי כבר מסתכל עליהן תגידי לי –".

דלת השירותים נפתחה בטריקה וקייטלין קפצה דרכה, עיניה פעורות וכך גם פיה. היא לא הייתה צריכה לומר דבר, כי זה השתמע מעצמו. שיערה היה צבוע בתכלת זועק. היא נראתה כמי שעומדת לפרוץ בבכי. "הקונדסאים." לילי אמרה, בטוחה בעצמה. "פוטר הולך לחטוף ממנ – " קול הצחוק של מריאן קטע את לילי. "זה – לא – הקונדסאים .." היא הצליחה להגיד מבעד לצחוק. "איך את יודעת?" לילי שאלה, אוספת את שיערה לפקעת, וקצוות שיער סוררות מצאו את עצמן מחוצה לה.

"זה לא יכול להיות הם. אתמול הם ..." מריאן עצרה מבעדה. לילי היא מדריכה ראשית, ובלי קשר היא תשתמש בכל מידע על ג'יימס לרעה.

"בקיצור, זה לא הם. בטח סלית'רינים משועממים." מריאן הנהנה כאילו דבר זה היה ברור ותפסה בשתי ידיה את זרועותיהן של קייטלין ולילי. "קדימה, בואו לארוחת בוקר."

"אני לא יורדת ככה." קייטלין התנערה ממריאן וחזרה לעמוד במרכז החדר. "לא,לא,לא. תהפכו את הכישוף." היא ספק ציוותה ספק התחננה. מריאן נאנחה. "אני לא יודעת איך, אני אקרא לאחד מהקונדסאים – " – "מה? לא!" לילי צעקה. "ג'יימס פוטר לא ידרוך בתוך החדר הזה!" לילי פסקה בכעס.

"נו באמת ליל, ג'יימס לא יחטט לך בדברים. אני אשמור עליו." מריאן צחקקה.

"לא. אני רצינית." פניה של לילי נהיו אדומות ונדמה שעשן עומד לצאת מאוזניה. תגובה רגילה של לילי לאזכור שמו של ג'יימס וחפציה האישיים באותו המשפט.

"אוי ליל, תהיי בריאה." מריאן הניחה את ידה על מצחה ונאנחה עמוקות.

"אני בריאה, תודה שהתעניינת."

"לילי, זה ביטוי – " – "אז הוא לא משהו. אני בריאה לחלוטין ואני לא צריכה מישהו שיאמר לי להיות בריאה אם אני כבר בריאה ו-" – "לילי, שקט."

~*~

לבסוף, לאחר שכנועים רבים מצידה של מריאן, השלושה ירדו אל ארוחת הבוקר, כאשר כובע הברט של לילי מונח על ראשה של קייטלין היטב, בכוונה להסתיר את אשר נעשה.

לילי התיישבה באחת מקצות השולחן הארוך והשתיים התיישבו מולה. לילי לגמה מכוס הקפה המעורר (היא דאגה לכשף אותו כל בוקר כך שלא תהיה עייפה בשיעורים) ונאנחה. כעת, כשהיא בטוחה שהיא אינה עומדת להירדם, היא הרשתה לעצמה למלאות את הצלחת שלה במבחר מטעמים.

"כבר אמרתי לך כמה נפלא את נראת היום?" הקול המוכר והגס שלילי הכירה היטב, אולי טוב מדי, נשמע כלחישה חמה ומלטפת באוזנה וגרם לה לקפוץ בהפתעה.

לילי כחכחה בגרונה בעצבנות. לא היה לה כוח או במקרה זה מצב רוח מרומם כדי להתמודד עם ג'יימס, ולכן השתדלה להתעלם מהמבט החודר שלו וניסתה לשתות את קפה הבוקר שלה מבלי להתפרץ.

"לא מגיע לי בוקר טוב?" ג'יימס חקר, החיוך התמידי שלו שב לפניו. כמה שלילי רצתה לגרום לחיוכו להימחק פעם אחת ולתמיד. אולי כדי שהיא תטיל קסם שאחת השערות המבולגנות שעל ראשו תיכנס לעיניו ותסרב לצאת. זה בהחלט יכול להבטיח את סוף עידן חיוכו-המקסים-של-פוטר.

אך הנימוסים שבה גברו על רצונה לסיים את ארוחת הבוקר ולהיעלם כלא הייתה, ולפני שיכלה לעצור מבעדה-

"בוקר טוב, פוטר." אמרה בקול צונן ולגמה פעם נוספת מכוס הקפה. לעזאזל עם אליזבת' אוואנס, שהייתה משוכנעת שלשלוח את שתי בנותיה לסדנא לנימוסים יהיה רעיון נהדר.

"בוקר מעולה לילי. אף מצוין." ג'יימס צחק והחליק למושב לצידה של לילי, ובעודו עושה זאת, הוא דאג לדחוף את הנער הצנום שישב שם קודם לכן.

ולחשוב שלפני פחות מחצי שנה ג'יימס עצמו דמה לנער ...

לילי, עד כמה שהשתדלה להדחיק זאת, לא יכלה שלא להבחין בשינוי שחל בג'יימס. מהנער הצנום בעל השיער הפרוע שהיא זוכרת עוד מיומה הראשון בהוגוורטס, הוא נהפך לנער נאה, אף גבר. הוא גבה לפחות ב20 ס"מ מהפעם האחרונה שבה יצא ללילי לראותו, וכעת היה גבוה בכמעט ראש מלילי עצמה.

גופו, ספק מאימוני קווידיץ' רבים וספק מגנים העוברים במשפחה, נהפך לחסון ועבה. למרות המגרעה של ראייתו הלוקה, המשקפיים רק עיטרו יותר את פניו והשתלבו בטבעיות עם פניו המחודדים ועיניו הצוחקות. ועד כמה שהיה קשה ללילי להודות, השיער הפרוע נהפך נאה בעצמו, אפילו אם נראה כי הנער לא יודע מסרק מהו, והידיעה הברורה כי ג'יימס לא מנסה לטפח את שיערו, הוא הבריק ובהק גם אם לא נראתה שמש באופק. אך איכשהו, דבר זה גרם ללילי לרצות להעביר את אצבעותיה בשיערו ולהחליק אותן ולטבוע בפנים, בדרך שתמיד נהג לעשות.

רק המחשבה עליו גרמה ללילי ללק את שפתיה כאילו נסדקו ונזקקו למים. מבלי לחשוב פעמיים היא הרימה את מבטה, ולא הופתעה לגלות את עיניו של ג'יימס חוקרות אותה, ומבטיהם הצטלבו.

לקח ללילי קצת יותר מכמה שניות עד שהצליחה לנתק את מבטה, וגם אז רק בכדי לגלוש מטה יותר, אל שפתיו הפשוקות למחצה, אומרות מילים חסרות טעם או חשיבות...

לילי אפילו לא הקשיבה לדבריו, ומצאה את עצמה בוהה בו, דבר שהתגלה טעות בפני עצמה.

"המ...לילי?"גלגול שמה על לשונו גרם ללילי לצאת מן הטראנס אליו נכנסה. "כן?" לילי המהמה ונערה את ראשה. הסומק שנהג לעטר את פניה בזמנים בהם היא וג'יימס היו יחדיו באותו איזור מיהר לעלות אל פניה.

"הקשבת לי בכלל?" ג'יימס הרים גבה וחייך בעקמומיות. לילי צמצמה את עיניה ושלחה אליו מבט רצחני. הוא ידע, אולי טוב יותר ממנה, שהיא בהחלט לא שמעה מילה מדבריו.

"בסדר בסדר, רק שאלתי..." ג'יימס נאנק, מתחמק מהתקפה אווירית של מספר דגנים שלילי זרקה לעברו.

"לילי, אנחנו לא רוצות לאחר לשעתיים שיקויים. אני בטוחה שג'יימס יהיה פה גם בארוחת הצהריים ותוכלי להציק לו אז. אוקי?" מריאן אמרה וקמה ממקומה, מסמנת בידה של לילי לעקוב אחריה.

"היי!" ג'יימס קימט את מצחו ברגע בו הוא הבין את משמעות דבריה של מריאן.

"אתה היי? אני היי! הוא מציק לי, לא להיפך." לילי חשקה את שיניה ומיהרה לקום גם היא על רגליה לפני שג'יימס יספיק לעצור מבעדה. היה לה כבר ניסיון – פעם אחת הוא אפילו גרם לה לאחר לאחד מהשיעורים, והיא לא התכוונה לגרום לדבר כזה להתרחש פעם נוספת.

"שיהיה לך המשך יום נהדר, אוואנס." ג'יימס חייך אליה ודחף לפיו כמות נכבדת של עוגיות ממולאות בריבה.

"מצצצכה לראוסך וסיאו" ג'יימס מיהר להוסיף. לילי הביטה בו בבלבול. "הא?".

ג'יימס בלע את כל מה שנקלע בגרונו ולגם מעט מכוס המים. "אמרתי, מצפה לראותך בשיעור." ג'יימס גיחך וקם גם הוא על רגליו. הוא התקרב אליה, גורם ללילי למעוד מעט אחורנית. הוא שלח את ידו קדימה והסיט את אחת משיערותיה אל מאחורי אוזנה.

"את באמת נראת נפלא היום." הוא אמר. למרות שהניצוץ הרגיל נשאר בעיניו, הוא נראה רציני לחלוטין. לילי בלעה את רוקה והשתדלה שלא להעמיק את מבטה בשלו.

חיוכו גדל, והוא הוריד את ידו מלחיה, שעד לאותו הרגע לילי לא הרגישה בו, אך כעת שהיד הורדה, היא יכלה להרגיש את המקום צורב. כאילו נכווה.

ג'יימס חזר להתיישב במקומו והמשיך בשיחת החולין של הבוקר יחד עם רמוס וסיריוס, כאילו שום דבר חשוב לא התרחש כרגע.

וזה לא היה נכון, ולילי ידעה זאת. בעודה עולה במדרגות הנעות לעבר כיתת השיקויים, היא לא יכלה  להפסיק לחשוב על הנער הצנום שמתחנן לצאת איתה עוד משנתם השלישית.

אמנם לילי עשתה כמיטבה להתעלם מהסובב אותה, דבר אחד היה ברור – הלחי שלה עדיין צרבה מהמגע העדין שחלקה יחד עם ג'יימס.

הפרק הקודם		הפרק הבא