פגישה עיוורת

פגישה עיוורת

כותב: רוי 

שיפ: נוויל/OFC

ז'אנר: רומאנס

תקופה: בערך עשרים שנים אחרי הקרב על הוגוורטס 

דירוג: PG

וויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג 

באותו הרגע, כל מה שנוויל הצליח לחשוב עליו זה כמה הוא כועס על רון וויזלי.

ערב חג המולד. חופשה מבית-הספר. נוויל, כמו בכל שנה בעשור האחרון, לבש את גלימת המסע השחורה שלו, לקח את תיקו העמוס, ונסע לבלות את ערב החג עם משפחת וויזלי-פוטר-גריינג'ר. הם היו חבריו הקרובים, כולם כעת כבר נשואים עם ילדים, ונוויל החליט אחרי כמה שנים של סירוב, שאולי בכל זאת יהיה נחמד לבלות את ערב החג מחוץ להגוורטס. מאז עברו עשרה ערבי חג כאלו, ונוויל כבר שכח כיצד בילה את חג המולד לפני. זה הפך להיות קו התקן. הוא הביא מתנות לילדים, שבקרוב יתחילו ללמוד אצלו, צמחים להורים ואת פשטידת התרד המפורסמת שלמד להכין מדודתו.

אבל ערב החג הזה, החליט רון וויזלי להתערב בחייו הפרטיים של נוויל. הוא אמר שאולי הגיע הזמן שנוויל יפסיק להתעסק עם צמחים ושיעורי בית כל הזמן, ויתחיל קצת לטעום מהחיים שמחוץ לטירה המכושפת שהיא הוגוורטס. כבר יותר מעשרים שנים שכל היום אתה קורא וכותב ולומד ומלמד ומדבר עם רוחות רפאים ושותה תה עם גברת מקגונגול, הגיע הזמן לשנות אווירה, אמר רון באותו ערב חג. במפתיע, גם הרמיוני צידדה ברון, ובין רגע, מבלי שהבין בכלל נוויל כיצד זה קרה, סידרו לו חבריו הקרובים ביותר פגישה עיוורת.

ככה מצא את עצמו נוויל יושב בערב יום שישי אצל גברת פאדיפוט בהוגסמיד, מחכה למישהי שהוא מעולם לא פגש, מתנועע בחוסר נוחות בתוך חליפה חדשה אותה רכשה עבורו ג'יני וויזלי, שגם הצטרפה למזימה הסודית של אחיה וגיסתה.

אמנם גם נוויל מודה שלעיתים הוא מרגיש בודד, אך מסלול חייו היה כה ברור עבורו עד רגע זה. הוא לא חשב על אישה או ילדים, רק על עבודתו בהוגוורטס וכתיבת הספר שלו. כבר שנים שהוא אומר שהמדריך הנוכחי למציאת צמחי מרפא בממלכה המאוחדת הוא מיושן ולא מעודכן, וסוף-סוף בשלוש השנים האחרונות הוא החליט להתיישב ובאמת לכתוב את המדריך החדש הזה בעצמו. זו עבודה סיזיפית שלוקחת את מרבית זמנו הפנוי, אבל לפחות זו לא עבודה מפחידה כמו לשבת ולחכות לפגישה העיוורת שלך.

נוויל סידר את משקפיו העגולים והכסופים בדיוק ברגע שבחורה בשנות השלושים לחייה נכנסה אל חנותה של גברת פאדיפוט. היא הייתה נמוכה עם שיער בלונדיני ארוך, פנים עגולות ונעימות, שפתיים דקות ואדומות ועיניים חומות עם כתמים ירוקים. היא הייתה לבושה בשמלה כחולה-כסופה, ומיד חייכה כאשר ראתה את נוויל. הוא הניח שהיא הבינה מיד שהוא הפגישה העיוורת שלה מכיוון שבית התה היה ריק לגמרי חוץ ממנו.

היא התקרבה אליו, ונוויל הודה בסתר ליבו כי חיוכה הוא לא פחות ממסנוור.

"נוויל לונגבוטום?" שאלה הבחורה, מושיטה את ידה הימנית עבור לחיצה.

"כן, שלום," אמר נוויל בצליעות ולחץ את ידה.

אחרי רגע של שקט, נוויל סימן לבחורה לשבת בשולחן העגול מול הכיסא שלו. היא התיישבה, עדיין מחויכת.

נוויל פתח את פיו עם כל כוונה להגיד דבר מה, איך המילים נבלעו ולא הצליחו לצאת. הוא ניסה שוב, נהייה אדום כולו, וסגר את פיו בשנית.

"אני אליסון," אמרה לבסוף הבחורה, מבטה רך ונעים.

נוויל חייך חיוך מבויש ואמר: "מתנצל, אני לא מרבה לעשות את זה," הוא עצר, הביט בה ואז המשיך: "אני לא יודע למה שקרתי עכשיו. אני אף-פעם לא עושה דברים כאלו."

אליסון צחקה. "זה בסדר, גם אני לא. אבל כשהרמיוני גריינג'ר מסדרת לך דייט, את הולכת בלי לשאול שאלות."

"הרמיוני בהחלט יכולה להיות החלטית מאוד," הסכים נוויל.

הרוחות נרגעו במקצת, לפחות עבור נוויל, והשניים הזמינו שתייה. היא צ'אי מתוק עם חלב והוא תה צמחים.

"אז, מה את עושה בחייך?" שאל נוויל אחרי שסיימו להזמין.

"עם חיי? שאלה קצת גדולה, אתה לא חושב?"

נוויל חייך. "כן, ללא ספק. התכוונתי לשאול, במה את עובדת?"

"כמובן," נוויל חשב לעצמו שהיא לא הפסיקה לחייך מהרגע שהיא נכנסה. "אני עובדת במשרד קשרי החוץ במשרד הקסמים, את הרמיוני אני מכירה בעיקר מטיולים של המשרד."

"המשרד עושה טיולים?" שאל נוויל.

"בטח, פעם בכמה חודשים הם מוציאים את העובדים ליום או יומיים של חופשה בהרים," ענתה אליסון.

"זה נשמע כמו סיוט לוגיסיטי עבור המשרד."

"זה לגמרי כן, אבל אנחנו בשלום. כבר שנים. לפעמים זה מרגיש שהמשרד מנסה להמציא לעצמו דברים לעשות."

"אז, טיולים בהרים?"

"טיולים בהרים."

הם צחקו בקול רם.

אחרי שכל אחד קיבל את כוס התה שלו, נוויל התחיל להרגיש טוב יותר בנוגע לכל העניין הזה. הוא כבר לא כל-כך כעס על רון וויזלי. כמו אליסון, נראה שקו התקן של פניו כרגע זה לחייך. הוא לא חייך כל-כך הרבה זמן ברצף מאז שהוא, רון, הארי, דין ושיימוס השתכרו כמו משוגעים כמה שבועות אחרי הקרב על הוגוורטס.

"אני מניח שלמדת בהוגוורטס," אמר נוויל אחרי שהוסיף עוד קצת סוכר לתה שלו.

"כן, הייתי שנתיים מתחתייך ומוינתי לרייבנקלו. גם בית אחר וגם שכבת גיל אחרת, לא היה לנו סיכוי להיפגש," ענתה אליסון ולקחה לגימה מהצ'אי שלה.

"כן, זה משהו שאנחנו מנסים לשנות כבר כמה שנים. לייצר יותר חוויות משותפות בין הבתים, אבל זה קשה. נוצרה הסטיגמה הזו של יריבות בין הבתים ושחבריך יכולים להיות רק בבית שלך."

"ברור שזה מה שיהיה, הרי אתם מעודדים את זה," אמרה אליסון, ולרגע נראה היה שחיוכה נעלם.

"מעודדים את זה?"

"כן, עם אליפות הבתים ואליפות הקווידיץ' והנקודות, ברור שתהייה יריבות בין הבתים."

נוויל היה מוכן כבר להתווכח, אבל מיד עצר את עצמו, ואחרי שחשב כמה רגעים, הודה: "את צודקת. אבל זה משהו שאני לא חושב שישתנה. המסורות האלו חזקות מאוד בהוגוורטס. אולי יום אחד אבל, מי יודע."

אחרי כמה רגעים של שקט, נוויל דיבר שוב, והפעם שאל משהו שהרגיש שחייב להישאל: "היית שם? בקרב?"

"בהוגוורטס?" שאלה אליסון בחיוך עצוב. "כמובן. ההורים שלי לא האמינו, למרות מותו של דמבלדור, שיש סיבה לפחד לשלוח אותי ואת שאר הילדים לבית-הספר. זה מוסד לימודי ואין לאוכלי המוות מה לחפש שם. אני הייתי בת 15, בדיוק עברתי קיץ בלי לראות את החברות שלי שבעצמו הגיע רק אחרי שראיתי את מנהל בית-הספר שלי נרצח. חזרתי להוגוורטס. זו הייתה שנה נוראית, אני לא צריכה לספר לך."

"השנה הנוראית בחיי, והטובה ביותר," נוויל נלחם עם עצמו מלחמה עזה. הוא לא רצה להיגרר אל תהומות המחשבה והזיכרון מאותה שנה ומאותו הקרב, אבל הייתה להם צלקת משותפת, וזה הרגיש לו כמו משהו ששווה לדבר עליו. "נלחמת?"

"כן, אבל לא הרבה. לא מספיק. הייתי רק בת 15, ולא המכשפה החזקה ביותר שתמצא. בשלב מסוים, שזה היה ברור שאני מתמודדת פה עם כוחות שאני לא מסוגלת בכלל להבין, התחבאתי עם לא מעט אחרים. כמה שנים אחרי זה עוד הייתי מתעוררת בלילות ושומעת את הפיצוצים, מריחה את הדם, נזכרת בגופות המוטלות בכל מקום. רק רציתי ללמוד לחשים ולשתות בירצפת בהוגסמיד, לא הבנתי שאני בדרך לשדה קרב באותו יום על הרכבת בדרך לבית-הספר."

נוויל ראה דמעה מתחיל להיווצר בעיניה של אליסון. ידה הימנית הייתה מונחת על השולחן. מבלי לחשוב, נוויל הניח את ידו על ידה ולחץ עם כל החום שהוא הצליח לטעון.

"אני הייתי בפגישות לנפגעים מהקרב, שנים," הודה נוויל. אליסון הרימה את עיניה האדומות אליו, ונוויל תפס אותה במבטו וחייך. "מה שעברנו היה נורא. לא פייר. אבל עברנו אותו, והקוסמים והמכשפות שנספו בקרב הזה, קוסמים ומכשפות שהכרתי ואהבתי, נספו בידיעה שהם נלחמים למען עולם טוב ביותר. עתיד טוב יותר. והצלחנו למלא את התקווה הזו. את אמרת בעצמך, הכול כל-כך שקט, שמשרד הקסמים ממציא לעצמו בעיות."

אליסון צחקה וניגבה את הדמעות. היא הניחה את ידה השמאלית מעל ידו ואמרה: "עתיד טוב יותר. לגמרי."

הפגישה המשיכה בטונים נעימים יותר. אליסון סיפרה שהיא אוהבת לסרוג ולתפור וחולמת לפתוח חנות שמלות. נוויל סיפר על הספר שלו ועבודתו כמורה וראש בית בהוגוורטס. הם קבעו להיפגש בשנית, שוב אצל מאדם פאדיפוט בגלל עבודתו של נוויל, ולכתוב אחת לשנייה.

כאשר אליסון התעתקה מהוגסמיד ונוויל נשאר לבדו על המרצפות המושלגות, הוא כבר התחיל לנסח בראשו את מכתב התודה שיכתוב לרון והרמיוני. הוא כבר לא ממש כעס על אף-אחד.