בדרך למצעד הגאווה

כתבתי לפעילות אבל יאללה נפרסם גם פה

---

רושאן חיכה לטרמיין מחוץ לביתו והביט בשמיים. עברו כבר כמה חודשים מאז שהנוריולינק הושמד, אבל הוא עדיין לא הצליח להתרגל למראה העולם ללא התוספות הווירטואליות שהיה רגיל לראות במשך שנים.
הוא חיכה בערך שתי דקות לפני שטרמיין יצא לבסוף מהבית. הוא עדיין התאושש מפצע הירי בראשו, ומצחו היה עטוף בתחבושות עבות. הוא חייך כשראה את רושאן והלך לכיוונו. "הקדמת," ציין.
רושאן משך בכתפיו בתשובה ואז עבר להתמקד בתחבושות. "זה עדיין כואב?" שאל.
"קצת," ענה טרמיין בביטול, ואז המשיך במהירות כשראה את המבט על פניו של חברו. "אתה יודע שזה לא באשמתך, נכון? כבר אמרתי לך, אני הייתי הולך לשם גם אם לא היית מודאג כל כך לגבי אמיקה."
רושאן הניד בראשו. "אני יודע, פשוט…" הוא היסס לרגע ואז נאנח. "הייתי מעדיף שהכל היה אחרת."
"טוב, אני לא," ענה טרמיין בגיחוך. "מה זה לחטוף ירייה קטנה בראש לעומת הרפתקה של פעם בחיים?"
רושאן חייך בעל כורחו. "אבל אל תנסה את זה שוב."
השניים הלכו כמה דקות בשתיקה, עד שרושאן החליט לדבר בסוף. "אני רוצה לדעת מי זה היה," אמר ופנה להביט בטרמיין.
טרמיין מצידו נראה מבולבל. ממש לא התגובה שאליה רושאן ציפה. "מה?"
"מי זה היה ששכבת איתו?" לחץ רושאן. "אני מכיר אותו בכלל?"
לרגע הבעת פנים של טרמיין הייתה אטומה, ואז, כנראה כשהבין לבסוף על מה רושאן מדבר, הוא נראה מבויש. "לא היה אף אחד."
"למה אתה מתכוון, לא היה אף אחד?"
"אני לא באמת בגדתי בך."
רושאן התרחק צעד אחד מטרמיין. פתאום הוא הרגיש לא בנוח לעמוד כל כך קרוב אליו. "אז למה אמרת שכן? רצית תירוץ להיפרד ממני?"
"לא! ברור שלא!" טרמיין נראה נחרד מהתגובה שלו. היה נראה שהוא מתקשה למצוא מילים להסביר את עצמו. "זה רק ש… אני יודע שאנחנו לא אמורים להיות ביחד."
הוא הביט ברושאן בתקווה לתגובה, אבל רושאן רק הביט בו במבט חתום. טרמיין נאנח והמשיך. "אני מתכוון… תראה את המשפחה שלך. זה ממש כאילו אתה חי בארמון ואני חי בפח הזבל שליד. ואתה תמיד כל כך טוב בכל מה שאתה עושה, לעומתי." הוא השפיל את מבטו והסתכל על המדרכה תחתיו. "אתה נכנסת לאליפות בכישרון - אני נכנסתי במזל."
למשמע הנאום הבעתו של רושאן התרככה. "אתה יודע שלא אכפת לי מזה."
"אני שמעתי את אבא שלך באותו יום לפני המשחק," ענה טרמיין מבלי להרים את מבטו. "אני יודע שאני סתם השפעה רעה."
"אתה מטומטם אם נראה לך שאכפת לי ממה שאבא שלי חושב," אמר רושאן בחיוך קל, וברגע שטרמיין הרים את מבטו מיהר לנשק אותו בעדינות על אפו, נזהר שלא להכאיב לו בפצע הירי. "אני מעדיף לגור בפח הזבל כל עוד זה איתך."
טרמיין חייך בהקלה ותפס את ידו של רושאן, ששילב את האצבעות שלהם. הם עמדו כך לכמה שניות, מביטים אחד בשני בחיוך, עד שהרגישו שמשהו עוטף אותם. השניים הפנו את מבטם כדי לזהות דגל בצבעי הקשת שמונח על גבם, בעוד ג'סי עומדת מאחוריהם ומשלב את ידיה על החזה. "בלקבורן ואחמדי, ואני חשבתי שנפטרתי כבר משניכם."
"תצטרכי לעשות יותר מזה בשביל להיפטר מאיתנו," אמר טרמיין בחיוך.
ג'סי נופף בידה, מסמן לשניים להתקדם מהר יותר. "אם תמשיכו לעמוד באמצע הרחוב ולעשות את הפוצי מוצי הזה שלכם לעולם לא תגיעו למצעד."
"פוצי מוצי?" שאל רושאן בהרמת גבה. ג'סי רק משכה בכתפיו והתחילה ללכת מבלי לחכות לשניים שיבואו גם. רושאן וטרמיין הביטו אחד בשני בחיוך, ואז, מבלי להוריד את הדגל מגבם, הלכו בעקבות ג'סי אל מצעד הגאווה.