שם: ההרפתקה הראשונה.
פאנדום: הארי פוטר.
תקופה: מייסדים.
שיפ: ג'ן.
ספירת מילים: 2,372.
דרוג: G.
ילדה קטנה בשמלה כחולה שיחקה ליד פלג המים, חוקרת את הצמחים הירקרקים שסביבו ואת היצורים החיים שבתוכו בסקרנות. הספר שקראה ננטש על האדמה לצידה, לצד כמה פרחים לבנים שנקטפו זה עתה.
ילד אחר צפה בה מבין השיחים שהקיפו את אפיק הנחל השקוע בסקרנות לא פחותה. ממקומו במעלה צלע הגבעה, הוא יכול היה לראות את פעולותיה, שללא ספק ניסתה להסתיר מפני כל צופה אפשרי שיכול היה להגיע מתוך המדרון המכוסה שיחים מאחוריה; בעזרת פיסת קלף מכוסה שעווה, היא בנתה סירה קטנה, ומלאה אותה בצרור של פרחי שקדייה וורודים מהעץ שמעל הנחל. לאחר מכן היא הניחה את הסירה במים הצוננים וצפתה בה שטה, דגי זהב מלווים אותה כאבירים בשריונות מהודרים, מגנים עליה מפני שרטונים סלעיים ומפני סרטנים זוממים בשריונות אדומים. אך הילד לא צפה בסירה, אלא בילדה, מביט בפניה הקטנות והמרותקות, שהיו מנומשות קלות וממוסגרות בשיער שחור ארוך, חלק. הוא היה מרותק כל כך בהופעתה הזרה והמשונה שכלל לא שם לב שהוא רוכן קדימה על מנת להביט בה טוב יותר. לפני שהבין ברכיו החליקו על האדמה היבשה והוא חש ענפי שיחים מכים באלימות בפניו כשהתגלגל במורד, גופו נחבט בענפים, שורשים ואבנים. הוא נפל היישר לתוך עץ השקדייה הנטוי מעל הנחל, ופורץ מתוך ענפיו חבול ושרוט בתוך גשם של עלים וורודים ולבנים, הוא נחת במי הנחל הרדודים על מצע של חלוקי נחל בקריאת כאב; כתפו התעקמה כלפי מעלה כשפגעה בסלע שעמד במים.
הילדה שחורת השיער הביטה בו בסקרנות. הוא חש במבטה הכהה, ומיהר לקום מתוך המים הקרים ולהעמיד פנים שהוא בסדר. אך הכאב בכתפו היה חד ומפלח, והחליש את כל גופו. הוא הצליח להזדקף, אך נותר לשבת כשהמים זורמים סביבו, חש בחילה איומה גואה בו מרוב כאב.
"אתה בסדר?" שאלה הילדה, סקרנותה הופכת לדאגה. "תן לי לעזור לך-"
"אני לא צריך עזרה," הפטיר הילד בגאווה פגועה, אך הילדה כבר קמה ועברה מהגדה אל סלע גדול במרכז הנחל, כורעת עליו ומושיטה לו את ידה.
"נו, תעזבי-"
"נפצעת," אמרה הילדה בחמלה ילדותית, רוכנת עוד קדימה אל מנת להגיע אליו.
עלי כותרת אחרונים שנשרו מהעץ נחתו על שיערה. הילד לא הצליח להביט בעניים החומות, הגדולות- משהו בהן ערער אותו.
"אני יכולה לרפא אותך, אם רק תיתן לי-"
"את לא יכולה לרפא אותי. את סתם ילדה קטנה," קבע הילד בחריקת שיניים, אוחז בכתפו בחוזקה על מנת לנסות להרגיע את הכאב.
הילדה תקעה בו מבט מלא גאווה. "אני לא ילדה קטנה- אני בת תשע. בוא נתערב שאני יותר גדולה ממך!"
"אז הפסדת," אמר הילד בשביעות רצון פתאומית. הוא הצליח לעמוד על רגליו, ומים קפואים טפטפו מתוך בגדיו העבים והכהים. הוא שלח בה מבט יהיר. "אני בן שלוש עשרה, ואני בטח יודע הרבה יותר קסמים ממך. בכל אופן, אז אני יכול לטפל בעצמי."
הוא שלף את שרביטו מתוך כיס גלימתו והקיש בו על כתפו הפצועה בריכוז. תחבושות הופיעו משום מקום וקיבעו את הכתף הפצועה.
הילדה משכה בכתפייה, מרימה את אפה. "לא רוצה, לא צריך. אבל רק שתדע שאני הייתי עושה את זה יותר טוב."
"את לא."
"אני כן!"
"יש לך שרביט בכלל, ילדה קטנה?"
"יש לי שרביט!" הילדה שלפה את שרביטה על מנת להוכיח זאת. "ואני יכולה לנצח אותך בדו קרב בכל יום שאבחר!"
"לא, את לא," אמר הילד, ובתנועה מהירה וחלקה כשל נחש, אחז בשרביט המושט של הילדה וזרק אותו לתוך המים הזורמים.
"השרביט שלי!" קראה הילדה מהסלע, אך שרביטה כבר נסחף משם ונעלם בקצף המים שבתחתית המפלים הקטנים.
צחוק של שביעות רצון כבר היה על שפתיו של הילד, אך משהו עצר בעדו- קול יבבה מעורר רחמים. הוא הביט, וגילה שהילדה שחורת השיער פרצה בבכי.
ואז הילד חש תחושה מוזרה- כאילו כל שביעות הרצון העצמית והגאווה נזלו ממנו ביחד עם המים המטפטפים, וליבו החל בתהליך של התמוססות וזליגה מסוכנת.
"אה..." הוא גמגם, והילדה הרימה את מבטה. הוא גילה שהוא מסמיק תחת ענייה המלאות בדמעות. הוא היה מגיב טוב יותר אם היה בהן מבט של זעם או שנאה, אבל אלה לא נמצאו שם- רק עצב ותבוסה.
"אה..." הוא ידע כמה שרביטים הם מצרך יקר וקשה להשגה, ואם הוריה של הילדה היו דומים איך שהוא להוריו של סלזאר, היא תיענש על אובדן השרביט באופן חמור. ומשום מה, סלזאר לא רצה שזה יקרה.
"נו, בואי," הוא אמר לבסוף, מדדה במורד הנחל. "נמצא את השרביט שלך..."
פנייה של הילדה נדלקו, והדמעות פסקו. "כן, זאת תהיה הרפתקה! בוא נצא!"
היא חלצה את נעליה, קשרה את חצאיתה סביב מותניה על מנת שלא תתרטב והצטרפה אל סלזאר בצעדה זהירה בתוך המים. סלזאר מעולם לא ראה ילדה שמתנהגת כך, והוא התקשה להביט ברגליה הלבנות והדקות מבלי לחוש חום מתפשט בפניו.
"אתה יודע, נוכל להיות חברים," היא אמרה לו בעליזות, כאילו שכחה כבר מכל העניין. "אני רוונה. איך קוראים לך?"
"סלזאר סלית'רין," מלמל סלזאר במבט מושפל.
"אני שמחה להכיר אותך, סלזאר," אמרה רוונה בשמחה. "אין הרבה ילדים קוסמים באזור הזה... נוכל להיות חברים!"
סלזאר הנהן כדי לצאת ידי חובה, אך לא סיפר לרוונה שהוא הגיע לחלק זה של הארץ עם אביו רק על מנת לבקש את עזרתם של כמה מהקוסמים בעלי העוצמה באזור במלחמה מול המוגלגים במזרח האי. אלה שרצחו את אימו של סלזאר.
השניים עשו את דרכם במורד הנחל. רוונה פטפטה בעליזות על הרפתקאות קודמות שהיו לה בנחל הזה, על משפחתה ועל ביתה. סלזאר הלך לצידה בשתיקה, מחפש ללא הרף אחרי השרביט על מנת שיוכל לעזוב כבר. הוא אומנם לא רצה להפריע לאביו בזמן הדיונים שערך, כי ידע שהוא שונא את זה, אבל הוא גם לא רצה לשמוע על חייה המאושרים של רוונה.
"סלזאר," אמרה רוונה לאחר זמן מה של הליכה, כשהנחל התנקז לתוך בריכה צלולה ורחבה מוקפת בשיחים. "אולי אחרי שנמצא את השרביט שלי תבוא לבקר בבית שלי? זלדה אופה היום עוגות."
סלזאר פתח את פיו להגיד שהוא לא מעוניין, אך באותו הרגע קריאת קרב מעומעמת נשמעה ומשכה את תשומת ליבם של השניים אל ילד גבוה וגמלוני שזינק מתוך השיחים והתייצב על סלע בקצה הבריכה, מנופף ביד אחת בענף שאולי היה אמור להיות חיקוי של שרביט, ובידו השנייה בחרב עץ לא משכנעת. על ראשו הוא הניח סיר פח דמוי קסדה שכיסה את עניו, ועל חזהו היה קשור בחבל לוח עץ חבוט שפעם שימש כסמל בית של סר מוגלגי כל שהוא אך כנראה נזרק בשל בלותו.
"היכנעו, בני בלייעל!" קרא הילד, מנופף בשרביטו המזויף. "או התייצבו מול הקוסם גודריק גריפינדור האדיר!"
סלזאר הרים גבה. רוונה צחקקה.
"קדימה!" קרא הקוסם גודריק גריפינדור האדיר, מנופף בכלי נשקו העשויים עץ. "הילחמו! ברחו! משהו!"
"למה?" אמר סלזאר בעצלות.
"כי... כי... כי המעבר הזה שייך לי. כן!" הילד הצביע על המשך הנחל, היורד מתוך הבריכה במפלים קטנים מכוסי ירוקת. "כל מי שרוצה לעבור כאן חייב להתמודד קודם מולי, או למצוא לו מעבר אחר!"
סזלאר גלגל את עניו. "אני יכול פשוט ללכת מסביב על האדמה."
דברים אלה הותירו את הילד חסר מילים. אך הבלבול שלו הפך עד מהרה לכעס. "טוב, תתמודד איתי אם אתה חכם כל כך!"
רוונה הניחה יד קטנה על זרועו הבריאה של סלזאר בדאגה אמיתית, כאילו סברה שהוא באמת עומד לצאת ולהתמודד איתו. סלזאר לא ידע מדוע היא עושה את זה, אך הדבר הסב לו חוסר נחת משווא.
"אל תילחמו," היא אמרה לשני הבנים, ואז פנתה אל גודריק גריפינדור. "אולי תעזור לנו? אנחנו מחפשים את השרביט שלי- הוא נסחף עם המים."
"עלמה במצוקה זקוקה לעזרה?" אמר גודריק, תשוקת חיו משתנה מלחימה עם זרים לעזרה בחיפוש שרביטים. "אני אעזור לך! אל תדאגי, אני בטוח שהייתי רואה אותו אם הוא היה נסחף לפה, וחוץ מזה, אני מכיר את הנחל הזה כמו את כף ידי ו- אה!"
פרץ של אור כחול נורה מתוך השיחים והפיל את גודריק בשקשוק מתכת לתוך הבריכה. רוונה פרצה מייד בצחקוקים, וגם סלזאר צחק בלעג.
גודריק הרים את עצמו מתוך המים ברטינה, מטיב את הסיר על ראשו. צחקוק תינוקי עלה מתוך השיחים.
"הלגה!" זעם גודריק על פעוטה שמנמנה ואדומת לחיים שהזדחלה מתוך השיחים בצחקוק, מנופף מולה בענף השבור. "זאת היית את? תראי מה עשית!"
"נפלת למים," צחקה הילדה הקטנה, מנופפת במקל עץ בידה.
"השרביט שלי!" אמרה רוונה, חוצה את הבריכה לכיוון הילדה הקטנה במהירות, סלזאר לצידה. "מצאת אותו! תודה רבה לך." היא שלחה את ידה לקבל אותו, אך הלגה הקטנה משכה אותו מחוץ להישג ידה בקנאות.
"הלגה," אמר גודריק בטון שניסה להיות בוגר והגיוני, אך לא היה מוצלח במיוחד. "תחזירי לעלמה את השרביט שלה."
"לא רוצה!" אמרה הלגה בתינוקיות. "אני מצאתי! אמרת שכל המוצא זוכה!"
גודריק גלגל את עניו אל הילדה הקטנה. "אל תהיי טיפשה. זה תקף רק לגבי."
"בבקשה תחזירי לי את השרביט שלי, הלגה," אמרה רוונה, רוכנת לכיוון הילדה ומנסה לדבר אליה לאט מאד ובאופן ברור. "הוא חשוב לי מאד."
לרגע הלגה כמעט השתכנעה, אך ברגע האחרון סירבה. "שלי."
סלזאר גלגל את עניו וחטף את השרביט מידיה, מחזיר אותו לרוונה. "הינה. ההרפתקה שלנו הסתיימה."
הלגה בהתה בידיה הריקות לרגע בהלם, ואז פרצה בבכי מחריש אוזניים.
רוונה הביטה בילדה הקטנה בחמלה. סלזאר התעלם ועלה לגדה, נדחק בין השיחים. למורת רוחו, רוונה וגודריק עקבו אחריו, והלגה העקשנית עדיין בוכה בעקבותיהם.
גודריק ורוונה החלו לפטפט על גילאים ועל משפחות. סלזאר ייבש את מגפיו ובגדיו באמצעות כישוף, וחש הקלה כשהתחבושות הרטובות והקרות התייבשו. ברגע שסיים, המשיך לצעוד משם בכיוון ממנו בא.
גודריק ורוונה מיהרו להדביק אותו. הלגה הבוכה רצה בעקבותיהם.
"לאן אתה הולך, סלזאר?" שאלה רוונה בסקרנות.
"הביתה."
"אפשר לבוא איתך?"
"לא ממש."
"מה זאת אומרת לא ממש?" שאל גודריק בן השמונה, כאילו סבר שסלזאר מטומטם. כשלא כבש את הסיר על ראשו, שיערו היה אדום וחסר סדר, ופניו היו עקשניות וגאות. לבושו העיד עליו שגם הוא בא ממשפחת קוסמים עשירה, אך לא אוהב ללבוש בגדים מגונדרים (או נקיים, לצורך העניין).
"זאת אומרת ש... נו, לא," אמר סלזאר בגלגול עניים, מתחיל להתרגז.
"אז למה אמרת לא ממש?" התעקש גודריק בצורה מעצבנת.
"כי... ככה! אתה קטן מידי בשביל להבין. תעזבו אותי בשקט כבר."
"הי, אני יותר גדול ממך!" אמר גודריק בגאווה פגועה.
"לא. הוא בן שלוש עשרה," אמרה רוונה ביראת כבוד מוגזמת.
"הו," אמר גודריק, להטו מתקרר. "אבל אני בכל זאת יותר גבוה ממך! אבא שלי אומר שכשאני אהיה בן שלוש עשרה, אני כבר אהיה בגובה שלו!"
זה היה נכון, אבל לסלזאר לא היה כוח לריב; הבכי הבלתי פוסק של הלגה והשהייה הממושכת בשמש עוררו אצלו כאב ראש. הוא רק רצה לחזור לבית הקריר והמוצל בביצות הגחלת, היכן שלא הוטרד על ידי ילדים מעצבנים ויכול היה לשבת ולקרוא כמה שחפץ.
הם המשיכו לעקוב אחריו כשצעד בין עצי החורש שעל שפת הנחל, אבל לא היה לו כוח לסלק אותם, ולכן ניסה להתעלם מדיבוריהם כמה שיותר. הם עקבו אחריו גם כשעלה על שביל האפר שמצידו האחד החורש והנחל ומצידו השני משוחה פראית ומאחוריה שדה מוכן לקציר. אז הבכי של הלגה כבר עלה לו על העצבים.
"אולי תשתיק אותה?" הוא התפרץ על גודריק, שבדיוק ריתק את רוונה בסיפור על חלומו להפוך להיות הקוסם הלוחם המפורסם ביותר בארץ.
"אי אפשר," הוא אמר במשיכת כתפיים. "אם היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה, אי אפשר להרגיע אותה. אבל היא תתעייף בשלב מסוים."
סלזאר נעצר באחת בנהמה של תסכול, פונה אל השניים המבולבלים.
"באיזה כיוון נמצא הבית שלך?" הוא התפרץ על רוונה. היא הצביעה בכיוון בו צעדו בבהלה כמעט.
"ואתם?" הוא פנה אל גודריק והלגה. הבן השני הצביע על אותו הכיוון אבל הוסיף, "מי אתה שתשאל?"
"יופי," אמר סלזאר, עצביו מרוטים. "אתם תלכו לשם-" הוא הצביע על הכיוון בו צעדו. "ואני אלך לשם-" הוא הצביע לכיוון הנגדי. "ודרכינו לא יפגשו יותר לעולם. יום טוב."
הוא החל ללכת בצעד תקף. רוונה קראה אחריו, "אבל סלזאר, השביל הזה מוביל ל-"
קול דהירה נמרצת קטע אותה לפניי שסיימה, ולאחר רגע פרש בשריון מלא רכוב על סוס מפואר עבר את עיקול השביל מול סלזאר. הוא עצר באחת כאשר הבחין בארבעת הילדים על השביל.
"עופו לי מהדרך, פרעושים," אמר הפרש, מחווה לכיוון שולי הדרך ברומח ססגוני שהעיד על מוצאו המוגלגי. סלזאר עשה כמצוותו בלי שאלה, אך ברוב ייאושו, גילה ששלושת האחרים לא טרחו לעשות כמוהו.
"מי אתה חושב שאתה, בדיוק?" אמר גודריק באומץ.
"כן," אמרה רוונה, שלחייה היו סמוקות מכעס. "אימא שלך לא לימדה אותך שצריך לפנות אל זרים בנימוס?"
הלגה רק בכתה.
"זוזו כבר- אין לי את כל היום!" התרגז הפרש, מתעלם מדבריהם, וסוסו החל מנער את ראשו המשוריין בחוסר סבלנות.
"אם תרצה לעבור," פתח גודריק, נעמד באמצע הדרך ברחב עץ שלופה. "תצטרך קודם להביס אותי!"
"קדימה, גודריק!" עודדה אותו רוונה בהתלהבות. אפילו הלגה הפסיקה לבכות וצפתה במחזה בסקרנות. סלזאר סטר לעצמו על המצח בייאוש.
"שיהיה, ילד," אמר הפרש בשעמום, רוכן קדימה על סוסו ומכוון את הרומח אל גודריק. "אתה ביקשת את זה."
הוא דרבן את סוסו ועד מהרה דהר לכיוון גודריק בשיא המהירות. הלגה צפתה במתרחש בפה פעור לרווחה, ורוונה מוללה את שמלתה במתח. סלזאר ידע שזה עומד להיגמר רע מאד, אך לא הצליח להתיק את מבטו מהמתרחש.
גודריק פתח בהסתערות משלו בליווי צעקת קרב פרועה. אחרי רגע קצה הרומח היה במרחק צעד ממנו. רוונה, שכנראה הבינה פתאום את הטיפשות שדבר, כיסתה את פנייה בבהלה.
אך לפתע רגליו של גודריק התנתקו מהאדמה והוא המשיך לרוץ באוויר, עף מעל ראשו של הפרש המבולבל ונוחת מאחוריו על האוכף. הפרש בלם בהפתעה, וגודריק התנפל עליו ודחף אותו מעל גב הסוס.
הפרש פגע באדמה בקשקוש מתכתי עצום. הסוס המבוהל החל דוהר משם, אך גודריק האמיץ קפץ מגבו מייד והתנפל על הפרש השרוע על האדמה, מכה אותו מכות מהדהדות בחרב העץ שלו.
הפרש הצליח לקום על רגליו לבסוף ולהתרחק משם בריצה גמלונית וצולעת בנקישת שריון, מקלל בחריפות לכל אורך הדרך. גודריק רדף אחריו זמן מה ולבסוף עזב אותו, צועק, "ברח, מוג לב! ואל תעז להראות את הפנים המתכתיות שלך בשביל הזה שוב!"
רוונה והלגה הריעו לגודריק בהתלהבות. הוא עמד על השביל, שבעה רצון, בעוד השתיים קרקרו סביבו בעליזות.
סלזאר הביט בקנאה כיצד רוונה נוטלת את זרועו של גודריק ומשבחת אותו על המתקפה המדהימה (לדבריה). אך הוא מיהר לנזוף בעצמו על שהוא מרגיש רגש מטופש כל כך, הסתובב והתרחק משם לפני שהשלושה יזכרו בו וירצו להמשיך להציק לו.
"סלזאר!" קראה רוונה פתאום, כשכבר היה במזלג הדרכים. הוא הסתובב, יודע שציפה לשמוע את הקריאה הזו, אך לא היה מוכן להודות בכך בפני עצמו. "אתה צריך כבר לחזור הביתה?"
"כן," שיקר סלזאר.
"בסדר," אמרה רוונה וחייכה אליו חיוך זוהר. פס דק של לכלוך אפור, כנראה בוץ מהנחל, היה מתוח על מצחה. כמו נזר כסוף. "מאד נהניתי היום. מתי ניפגש שוב?"
"אני לא יודע," אמר סלזאר. הוא שמח שמרחק גדול למדי מפריד ביניהם, כך שלא היה צריך להביט בעניים החומות. "מחר אני יוצא למסע... אני לא יודע מתי אשוב."
"אז ניפגש יום אחד, כשנהיה גדולים," אמר גודריק, ובאור השמש השוקעת לקראת ערב, פתאום נראה ונשמע לסלזאר בוגר יותר, ולא כמו ילד קטן ומטופש המחפש קטטות. אולי היו אלה קרני השמש שהתלכסנו אל תוך עניו של סלזאר, אך פתאום הוא חשב שחרב העץ נראית גדולה ומבריקה, ושאבני חן אדומות בגודל של ביצי תרנגול מעטרות את ניצבה. "נוכל לצאת להרפתקה גדולה ביחד!"
"כן," אמר סלזאר. "שיהיה. להתראות."
גודריק, רוונה והלגה נופפו לו לשלום. הוא הסתובב ונעלם מעניהם בעיקול השביל. הוא מיהר לשכוח אותם ואת כל מה שאמרו לו; אפילו אם יפגשו כשיהיו מבוגרים הוא לא יסכים לשהות אפילו שעה במחיצתם של שלושת הליצנים האלה.
|