יומנו של רון וויזלי *גמור*

הארי נבחר להיות המתחרה של הוגוורטס. ואם לא דיי בעובדה הזאת בלבד הוא לא אמר לי על התוכנית שלו כלום. הוא רק אומר שאין לו מושג מי הכניס את השם שלו לגביע האש.

אני לא מאמין לו. ברור שהוא רצה לעשות את זה רק כדי לזכות בקצת כבוד.

הרמיוני מאמינה לו. היום היא אמרה לי, "רון, אני פשוט לא מאמינה עליך, אתה יודע עד כמה הארי מסכן? כולם נגדו. והוא עוד חשב שלפחות אתה תאמין לו." אבל אני לא הקשבתי לה. אפילו שידעתי בתוכי שהיא צודקת. אני מכיר את הארי כבר שלוש שנים ולא נראה לי שהוא באמת יעשה את זה רק בשביל עוד תשומת לב.

אבל תודו שזה באמת מעצבן שהכל תמיד קורה רק לו. ומה איתי? למה אני תמיד חייב להידחק לקיר כשהארי פוטר המפורסם בשטח? נמאס לי.

אז אני עונה לה, " גם אם זה לא הוא, אז מה? הוא מאד נהנה מכל הדבר הזה."

"נהנה?" היא שואלת בגיחוך ציני.

"כן," אני מנסה לתקוף אבל יודע שזה נשמע לא משכנע במיוחד. " תראי למשל את הכתבה של ריטה סקיטר."

"אתה באמת מאמין לכל החירטוט הזה?" היא שואלת אותי בכעס.

אבל אני לא עונה לה ורק מתרחק משם ברוגז. עד כמה שאני מכיר אותה היא בטח יודעת בדיוק על מה אני כועס ובטוח הסבירה להארי. בסדר, שירכלו עלי.

אני עומד לפנות למסדרון אבל אז אני רואה את הארי הולך מולי ועל פניו שפוכה הבעת זעם שלא ידעתי שהיא יכולה להיראות על מישהו (חוץ מפרסי אחרי תעלול שפל של פרד וג'ורג')  צ'אנג מגיחה מאחוריו וקוראת "היי הארי."

אני רואה את הארי מסתובב ועוד לפני שהוא מספיק לראות שזאת היא )אני בטוח שאם הוא ידע שזאת היא הוא לא היה מגיב ככה) הוא החל לצעוק: "כן, כן, הכל נכון! אני רק בוכה ומתייפח מאז שאימא שלי מתה ואני בדיוק ללכת לבכות עוד קצת..." 

"לא," אומרת צ'ו במבוכה. " זה רק - הפלת את העט שלך."

אני רואה את פיו של הארי נפער לרווחה ואת לחייו מוורידות. "הא, כן... סליחה."

"בהצלחה ביום שלישי," היא אומרת לו. "אני ממש,מקווה שתצליח." היא מסתובבת והולכת, משאירה את הארי לבדו. הוא מתחיל ללכת לעברי בגרירת רגליים. אני ממהר להסתלק משם.

"הו, הנה מקום טוב," אני חושב בהקלה. " האולם הגדול."

אני נכנס ומתיישב ליד פרד, ג'ורג' ולי ג'ורדן. (כי מן הסתם שהארי יישב ליד הרמיוני) 

לאחר כמה רגעים הארי נכנס שעל פניו נסוכה הבעה אומללה והוא מתיישב ליד הרמיוני.

"לא כדאי שתשלים איתו כבר?" לוחש לי פרד. 

"לא," אני עונה בחדות.

"נו בחייך, רון," אומר לי ג'ורדן. "דמבלדור מאמין לו."

"ואני לא," אני עונה בכעס ועוזב את השולחן, דוחף מדרכי כמה תלמידי שנה ראשונה מבוהלים.

הם לא מבינים שזה לא קשור לזה? אפילו אני לא יודע למה זה קשור

אני מאד אשמח אם תשלחו לי תגובות כי כך אני אדע אם לפרסם עוד פרקים

		הפרק הבא