אנחנו ביחד בזה

ויתור זכויות: לצערנו הרב, אנחנו לא ג'ואן קתלין רולינג. לכן כל הדמויות, המקומות והרקע הכללי, שייכים לג'יי. קיי. רולינג.

בנוסף, אנחנו לא מתכוונות להרוויח מכתיבת/פרסום פאנפיק זה כל רווח כלכלי.

יובל (Everything I Wanted) כתבה איתי את הפאנפיק עד לפרק השני. כלומר, כתבנו ביחד רק את פרק 1 ואת פרק 2. מפרק 3 אני כותבת לבד.

קרן שמש האופיינית לתקופת האביב חדרה לחדר השינה הגדול, שכעת היה מוצף באור בהיר.

שתי דמויות המכווצות בחיבוק משותף שכבו על המיטה הגדולה באמצע החדר.
"בוקר טוב, מיוני," לחש רון והתמתח.
אף על פי שהרמיוני התעוררה מזמן, היא העמידה פנים שגם היא ישנה. היא פקחה את עיניה והסתובבה כדי להביט בעיניו התכולות של רון. "בוקר טוב גם לך," היא חייכה.
אלוהים אדירים, היא כל כך יפה, חשב רון בשעה שהביט בה. הוא לא ידע שזה בדיוק מה שהרמיוני חשבה עליו.
רון רכן כדי לנשק אותה. הרמיוני הניחה את שתי אצבעות על פיו והרחיקה אותו מעט. "קודם תצחצח שיניים, מסריחוני," היא צחקה והוא גלגל את עיניו.
"לפקודתך, המפקדת מיוני," הוא השתחווה בתנועה אלגנטית והתרחק לכיוון חדר האמבטיה.
הרמיוני המשיכה להביט בו עד שהוא נעלם מאחורי דלת העץ, נטלה את הספר שלה והחלה בקריאתו.
"בואי איתי." היא שמעה קול עמוק ומוכר, ולפני שהספיקה להגיב היא כבר הייתה בין זרועותיו של רון.
"רון!" היא צעקה ברוגז מזויף.
הוא גיחך לנוכח פרצופה והרים אותה באוויר. הם הסתובבו כמה פעמים, רון ממשיך לאחוז בהרמיוני בזרועותיו האיתנות.
לבסוף הוא הוריד אותה, שניהם מצחקקים בפנים סמוקות.
"איפה היינו?" רון שואל.
"אני פה, קוראת. אתה שם, הופך להיות ריחני."
רון רכן, נישק את הרמיוני בלחי ונעלם בשנית מאחורי דלת העץ.
היא חזרה שוב לקרוא, קצת פחות מרוכזת. מחשבותיה נדדו אל רון.

"חזרתי," רון אמר, שעון על הדלת ונראה כמו דוגמן.
הרמיוני ניערה את תלתליה הסבוכים כפי שהיא תמיד עושה כשקוטעים את רצף מחשבתה.
"על מה חשבת?" רון שאל. 14 שנות היכרות לא הולכות ברגל.
"עליך," היא ענתה בלי לחשוב פעמיים. היא כבר מזמן לא הילדונת הביישנית. שניהם כבר לא כאלה.
"טוב נו, אני יכול להבין אותך," הוא גיחך בהתנשאות. הרמיוני חבטה בו בעדינות וצחקה.
נראה שצחוק אכן מדבק, ובמהרה שניהם צחקו יחדיו.
לאחר שנרגעו הם ירדו לקומה התחתונה בביתם הגדול. הם יכלו להרשות זאת לעצמם.
באופן כמעט אוטומטי רון ניגש להרתיח מים בקומקום.
הוא הכין קפה מתוק בשבילו, ותה צמחים בשביל הרמיוני. הוא הגיש לה את התה, גרר כיסא והתיישב לידה.
"תודה," היא נישקה אותו.

לאחר כמה דקות כוסותיהם היו ריקות, ורון אמר, "יש לי הפתעה בשבילך. לכי להחליף בגדים, הרמ."
"והיא?" הרמיוני שאלה בסקרנות האופיינית לה.
"הפתעה," הוא חייך חיוך צופן סוד.
הרמיוני החמיצה את פרצופה, אך בכל זאת עלתה למעלה. היא אוהבת אותו. באמת ובתמים אוהבת אותו. אי-אפשר להכחיש זאת.
רון חיכה עד שהוא שמע את דלת חדר השינה שלהם נסגרת, ומיד מיהר לחדר הכביסה. שם, בין כל הבגדים, נחה לה חליפה מגוהצת. הוא גישש קצת בכיסי החליפה, עד שמצא קופסת קטיפה קטנה.
הוא חייך חיוך מרוצה ולקח את הקופסה והחליפה.

לאחר מספר דקות נוספות, הרמיוני ניצבה בשמלה קלילה שהגיעה עד הברך.
רון הביט בה בפה פעור ובעיניים פקוחות לרווחה. היא מהממת. לגמרי מהממת.
"לכבוד מה החליפה החגיגית?" הפעם תורה היה לקטוע את מחשבותיו.
"סתם, מצא חן בעיניי. מה דעתך?"
"אתה תמיד נראה מקסים," היא חייכה בעיניים נוצצות. רון רכן ונשק לפיה ברכות. הרמיוני הסמיקה.
"יאללה, נצא," הוא אמר. הרמיוני נתנה לו לאחוז בידה ולהוביל אותה למכונית.
רון מעולם לא הסתדר עם מכוניות, ומתוך הרגל, הרמיוני הלכה לתא הנהג.
"לא היום," רון עצר אותה. "היום אני נוהג."
הרמיוני הביטה בו למשך מספר שניות, המומה, אך לבסוף הנהנה בחום.
שניהם נכנסו למכונית, ובאופן מפתיע רון הסתדר בצורה די טובה עם הנהיגה. הם הגיעו בשלום ליעד, ואף החזיקו ידיים במשך כל הנסיעה.
הארי נהג להגיד שהם זוג דביק. הם אף פעם לא הבינו מדוע.
"הגענו," אמר רון, מדגיש כל הברה בנפרד. "נצא?"
הרמיוני חייכה ויצאה מהמכונית. היא השתוקקה לגלות מה רון מתכנן.
מולם ניצב גן מדהים ביופיו; הדשא היה ירוק ורענן, באמצע הגן ניצבה מזרקה מרשימה, העצים לבלבו ואפיק מים צר היווה חלק מהגן.
"רון," הרמיוני הסתובבה אליו, "זה... זה מדהים!"
רון חייך אליה. "יש כאן פינה נחמדה. בואי נלך לשבת שם."
הם עברו את חלקת הדשא והתיישבו על ספסל מתחת לעץ אלון עבה.
הרמיוני עצמה את עיניה בחוזקה ושאפה לקרבה את האוויר הצלול.
"את אוהבת את זה?" שאל רון שעדיין לא היה בטוח לגמרי לגבי הדימוי העצמי שלו.
"מאוד," היא לחשה והוסיפה, "יקירי."
"אני שמח," הוא לחש וגיחך, "יקירתי."
בתיאום מושלם שפתותיהם נפגשו.
"הרמיוני," רון כיחכח בגרונו לאחר כדקה.
"כן?" היא שאלה, מעט מאוכזבת מכך שהנשיקה הסתיימה.
רון התכופף, כרע את ברכו והוציא את קופסת הקטיפה מכיסו.
הרמיוני הביטה בו בפה פעור. הוא... הוא עומד לעשות את מה שהיא חושבת שהוא עומד לעשות? ליבה פעם בהתרגשות.
"הרמיוני, אני אוהב אותך. תמיד אהבתי אותך," הוא אמר בקול צרוד והחזיק בידה, "התינשאי לי?"
הרמיוני הניחה את ידיה על פניה בהתרגשות. "כן!" היא צעקה בהתלהבות. רון קם אליה וחיבק אותה. לאחר מכן הוא ענד את הטבעת הנוצצת על אצבעה של הרמיוני.
עיניה של הרמיוני נצצו בהתרגשות, ורון הביט באשתו לעתיד. הוא שם את ידיו על לחייה של הרמיוני, והביט עמוק לתוך עיניה הגדולות.
"אני אוהבת אותך," לחשה הרמיוני בשקט, אך רון שמע זאת בבירור. היא הניחה את יד ימין שלה על לחי ימין של רון.
"גם אני אוהב אותך, מיוני," לחש רון ונישק אותה.
עשיתי את זה. היא אמרה כן. אנחנו ביחד בזה, חשב רון.

הרמיוני התנתקה מרון באיטיות. "קדימה, נחזור. נספר לכולם," היא אמרה בחיוך גדול.
"בסדר, אבל אני נוהג," אמר רון והוסיף, "אני נהג רע?"
"מאוד. סתם, אתה נהג סביר," צחקקה הרמיוני.
"היי! תודי שאני נהג מדהים!" רון התגרה בה.
"אתה נהג מדהים," הרמיוני גלגלה את עיניה.
"ואיש מדהים," רון מתח את הגבול עוד קצת.
"ואיש מדהים," אמה הרמיוני לבסוף. "בוא ניכנס כבר למכונית, נהג מדהים שלי."
הם נכנסו למכונית, רון התניע אותה והם החלו בנסיעה למחילה.
רון התרכז מאוד בנסיעה, והרמיוני האזינה לתקליטים ישנים.
"איך אמרת שקוראים לזה? קליטים?" גיחך רון.
"לא, אמרתי שקוראים לזה תקליטים. ת-ק-ל-י-ט-י-ם," היא דיקלמה.
"אה, תקליטי," רון אמר בביטחון.
"לא, תקליטים," הרמיוני התפקעה מצחוק ושזרה את ידיה בשערו הג'ינג'י של רון.
"אני בחיים לא אקלוט את זה," גם רון צחק.

לאחר נסיעה של כחצי שעה, רון והרמיוני הגיעו למחילה, לארוחת צהריים.
לאחר סבב חיבוקים קצר בין כולם, הם התיישבו בשולחן הגדול שהארי קנה למולי וארתור לכבוד יום הנישואין שלהם.
השולחן היה עמוס במיטב בישוליה הטעימים של מולי וויזלי. רגע לפני שכולם התחילו לאכול, הרמיוני ורון קראו, "יש לנו משהו להודיע לכם."

ובכן, אנחנו יודעות שזה פרק די קיטשי וצפוי, אבל זה אך ורק מפני שמדובר בפרולוג. 

		הפרק הבא