זוכר אותך, זוכרת אותך

"הרמיוני, אחזי בידי. חנות הספרים הזאת גדולה מאוד, אני לא רוצה שתשוטטי בה חופשי." אמרה גברת גריינג'ר להרמיוני בת החמש.

הרמיוני הרימה מבטה וראתה את פניה הזועפות של אמה. "אמא, אני יכולה ללכת למדור הילדים? אני אשאר שם ואחכה לך."

גברת גריינג'ר חשבה על זה לרגע לפני שהנהנה בראשה. "בסדר הרמיוני. אבל תשארי שם, טוב? אל תדברי עם..-"

"..זרים. אמא, אני יודעת." השלימה הרמיוני הקטנה, מרפה מידה של אמה.

היא נופפה לאמה לשלום והלכה לעבר המדור האהוב עליה. כאשר הגיעה, היא החלה לחפש אחר ספרים שיש בהם הרבה תמונות, ואז התיישבה בספסל הקבוע שלה.
היא הביטה בהערצה בכריכת הספר, עליה התנוסס דג בעל קשקשים צבעוניים. היא פתחה את הספר בשקיקה והחלה לקרוא.

בדיוק כשהתכוונה להפוך דף, היא שמעה לפתע קול עמום ואז משהו שנשמע כמו ספרים נופלים. במהירות היא סגרה את הספר, הניחה אותו על הספסל ורצה לכיוון הקול כדי לחקור.

לאחר הסתובבות, היא ראתה ילד צעיר שנראה בערך בן גילה, בעל שיער בהיר ועור חיוור. הילד היה שכוב על הרצפה, ערימות ספרים פזורות סביבו. הרמיוני מיהרה לעברו ואספה את הספרים.

"אתה בסדר?" הרמיוני שאלה את הילד, שהתיישב.

הילד הביט בהרמיוני והבחין בספרים שהיו פזורים בכל מקום. "איך הספרים האלה נפלו?"

היא משכה בכתפיה, "לא יודעת. מה קרה?" היא החזירה את הספר האחרון למקומו, לפני שפנתה לשוחח עם הילד בהיר השיער.

"ההורים שלי לא נמצאים היום, אז אני תקוע עם שמרטפית. היא אמרה לי שהיא צריכה לקחת משהו מחנות הספרים, אז שאלתי אותה אם אני יכול לבוא." הוא הביט במדפים סביב ונהם, "ניסיתי להגיע אל הספר ההוא ששם, אבל זה לא הולך."

הרמיוני הרימה את מבטה וראתה את הספר שהיה מעבר להישג ידיהם. "אולי בגלל זה הספרים נפלו. ביקשת עזרה?"

"לא." אמר הילד, ונאנח בעודו נועץ מבט בספר שאינו יכול להגיע אליו.

"למה לא?" היא שאלה, מקמטת את מצחה.

"אני אפילו לא אמור להיות כאן. פשוט אמרתי לשמרטפית שלי שאני לא אספר להורים." הוא פנה להביט בה בקרירות ושילב את זרועותיו. "אני אפילו לא אמור לדבר איתך."

"למה?" היא נפגעה מעט, אבל הסתירה את זה טוב.

"את מוגלגית." הילד אמר, בטון של זה-מובן-מאליו.

הרמיוני עיוותה את פניה בבלבול. "מה זה מוגלגית?"

הילד נעץ בה את מבטו כאילו סיפרה בדיחה גרועה. "אבא אמר שאסור לי לדבר עם מוגלגים. את מוגלגית."

היא הביטה בילד בשאלה, לפני שמשהו התבהר במוחה. "הו! אתה מתכוון זרים? אמא אומרת שאסור לי לדבר עם זרים כמוך, אבל אני בכל זאת עושה את זה." היא חייכה לעבר הילד.

הפעם, הוא זה שהביט בה בבלבול, שניכר בכל תו מפניו החיוורות. "זרים?"

הרמיוני גילגלה עיניים בקוצר רוח, "אתה זר. אני לא מכירה אותך, אתה לא מכיר אותי, אבל בכל זאת אנחנו מדברים אחד עם השניה." לפתע פניה אורו כשעלה במוחה רעיון. "אני יודעת! אני אציג את עצמי בפניך ואתה תציג את עצמך בפניי. ככה, שנינו לא נסתבך בצרות על זה שאנחנו מדברים."

"את חושבת שזה יעבוד?" הוא שאל, מתיישב על הרצפה.

"אל תשב פה! אמא אומרת שהרצפה מלוכלכת. בוא נשב שם." הרמיוני אמרה בסמכותיות והובילה את הילד לספסל. "וכן, זה אמור לעבוד. לא נהיה זרים, נהיה חברים!"

הילד הביט בעניין בילדה המרוגשת. אף פעם לא הייתה לו חברה מוגלגית. "טוב."

הרמיוני קרנה אליו. "שמי הרמיוני גריינג'ר. מה שלך?" היא הושיטה את ידה.

הוא הסתכל בידה ולחץ אותה, "שמי דראקו מאלפוי."

"השם שלך נשמע כמו השם של הילד שהיה איתי בגן שנה שעברה, קראו לו דרייק." הרמיוני צחקקה, בעודה לוקחת את הספר שהשאירה על הספסל מוקדם יותר. "אני חושבת שאקרא לך דרייק; השם שלך נשמע מצחיק!"

"גם שלך! אני לא חושב שאני מסוגל אפילו להגיד אותו. הרמייני." אמר דראקו, משלב את זרועותיו. "מה את קוראת?"

הרמיוני הביטה בספר ואז בדראקו. "מבטאים את זה: הר-מיי-או-ני. לא הר-מיי-ני. ולספר הזה קוראים, דג הקשת בענן."

"נחמד." אמר דראקו, לא ממש אכפת לו איך מבטאים את השם שלה נכון.

הוא הסתכל בתמונות בזמן שהרמיוני העבירה עמודים, כשהשמרטפית שלו קראה לו.

"דראקו, איפה אתה?" קראה השמרטפית.

דראקו הרים את ראשו מהספר ונהם, "אני צריך ללכת."

הרמיוני נראתה קצת מאוכזבת אבל הנהנה. "היה נחמד להכיר אותך, דרייק. יש לי חבר חדש!"

דראקו חייך לעבר הרמיוני חיוך מבוייש. "גם אותך, הרמייני. אולי אבקש מהשמרטפית שלי שתביא אותי לפה שוב."

היא קרנה מהרעיון, "יופי! רוב הזמן אני נמצאת כאן עם אמא שלי, היא עובדת פה לכיף, בתור מקצוע נוסף. גם היא אוהבת לקרוא." היא התנשמה בהתרגשות, "אנחנו יכולים להיות חברים לקריאה!"

דראקו חייך ומשך בכתפיו, "בסדר."

"דראקו, הנה אתה! לא שמעת אותי קוראת לך?" השמרטפית שלו הופיעה לצידו.

הוא הביט בשמרטפית שלו, אחז בידה, ואז נופף לעבר הרמיוני. "ביי הרמייני"

"ביי, דרייק." היא אמרה.

השמרטפית שילחה בה מבט זועף וגררה את דראקו אל מחוץ לחנות הספרים.

היא בטח חושבת שאני עדיין זרה בשבילו, חשבה הרמיוני לעצמה. היא פתחה את הספר והמשיכה בקריאה, שמחה בחבר החדש עם השם מצחיק, שרכשה. 

		הפרק הבא