ואז היא נעלמה

יש לצין כי האהבה לוקחת חלק נכבד מעלילת הסיפור.

מלבד זאת, למרות שכתבתי שהדירוג הוא: PG הדירוג נע בין PG ל- pg13.

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________

זה היה סתם בוקר שלישי אפור ומדכדך.

למען האמת, כל יום היה אפור ומדכדך מאז שהיא נעלמה. אם היא הייתה פה, היום היה מרגש וצבעוני.

ניקו קם מהמיטה והתלבש, הוא התלבש בבגדים משעממים: גלימה שחורה, ונעלי ספורט כחולות.

כשחלף במסדרון על פני שתי בנות, הן הסמיקו וציחקקו, והחלו לפטפט בינהן בעברית מהירה.

כל הבנות בבית הספר מאוהבות בניקו.

אם הייתי צריכה לתאר את ניקו בשתי מילים, הייתי בוחרת ב:יפה תואר.

לניקו יש שיער חום חלק, ופוני שמצל על פניו. יש לו עיניים כחולות, שאפשר לטבוע בתוכן כמו ים של קרח ולא לחזור לעולם.

החזות החיצונית של ניקו מעידה על נער אדיש, מסתורי ומבלבל, כל התכונות שעוזרות לבנות להתאהב בו, וגם יכלו לעזור לניקו אילו רצה לשחק פוקר.

אבל ניקו ממש לא מתנהג ככה, למרות שהתכונות האלה טבועות בו היטב מהיסוד. זאת אומרת, פעם ניקו לא התנהג ככה, מאז שהיא נעלמה, הוא מתנהג כך.

מסדרונות הגוורטס נראו לניקו משעממים וחסרי טעם. כאילו, בשביל מה לעשות מדרגה נעלמה? או שטיח שמתחזה לקיר? פעם הוא נהנה מהבילבול, מאז שהיא נעלמה, כבר לא.

ניקו נכנס למרתף והתיישב בכיסאו.

סנייפ זיכה את ניקו בחיוך, שזה די נדיר בשביל סנייפ. זאת אומרת, בשביל רוב התלמידים זה נדיר, אבל לא אצל ניקו, בדיוק כמו שהבנות מאוהבות בו, כך גם המורים אוהבים אותו.

ניקו סידר את חפציו וחיכה לתחילת השיעור, וזה לא איחר לבוא.

סנייפ לימד על שיקוי החלומות, והסביר על ההשפעות של אותו שיקוי מסוכן.

"... השיקוי מאד מסוכן, בגלל שאם לוקחים ממנו מנת יתר, אלולים לחשוב שהחלום הוא מציאותי, ואם טועים בהכנתו, אפשר לאבד את השפיות. אני רוצה שתזערו שתרקחו את השיקוי. ההוראות-" הוא הצביע בשרביטו על הלוח, "כתובות על הלוח," והן הפיעו שם, "כל מה שתזדקקו לו-" הוא הצביע כעת על ארון הציוד, "נמצא בארון. עבודה שקטה." אמר סנייפ, וכמה דקות אחר כך, המרתף היה מלא בכל כך הרבה אדים ועשן, שהיה כמעט בלתי אפשרי לקרוא את הלוח.

 ניקו עשה כרגיל את השיקוי בצורה מושלמת, וזיכה את ביתו ב10 נקודות.

מכייון שגמר 10 דקות לפני השיעור, ניקו קרא בספר: "תולדות הכישוף" ועבד על עבודת הגשה לפרופסור בינס ביום חמישי.

 כשנגמר השיעור מיהר ניקו לצאת מהחדר ולהגיע לאולם, כי הוא לא אכל ארוחת בוקר והיה מאד רעב.

בדרך לאולם הוא הפיל שתי גריפנדוריות. אחת מהן מילמלה משהו, והיה נדמה לניקו ששמע את צירוף המילים 'סלית'ריני מחוצף'.

בדרכו הוא הביט אחורה מעבר לכתפו. לונה. ברור. הילדה בעלת השיער השחור תמיד חיבבה את ניקו פחות מרוב הילדות בבית הספר.

כשהוא הגיע לאולם, הוא התיישב בכיסא פנוי בקצה השולחן, ואכל צנימים עם חמאת בוטנים וריבה. כן, הוא ידע שזאת ארוחת צהרים, אבל הוא לא אכל ארוחת בוקר.

כשגמר הוא ההלך באצילות מעודנת לחדרה של פרופסור מקנוגל.

טוב, לא בדיוק באצילות מעודנת, אבל ניקו השאיר על כולם רושם כזה, והוא תיעב את זה.

כשהגיע לשיעור רוב התלמידים כבר היו שם, לרבות לונה וחברתה. הוא התיישב בכיסא וסידר את חפציו עד שפרופסור מקנוגל נכנסה.

מקנוגל דיברה על דברים משעמים בשעה הראשונה, ובשעה השניה הם נדרשו להעתיק למחברת תרשימים מסובכים, ואז הגיע השיעמום האמיתי: ההדגמות.

פרופסור מקנוגל הדגימה להם את מה שהסבירה, והראתה להם דברים שהתלמידים שלה יצרו.

אחרי הרבה הדגמות משעממות היא הרימה עכברוש בגאווה.

"זה מוצג של תלמידה מאד מבריקה שלי...." מקנוגל המשיכה לפטפט ולפטפט, אבל ניקו לא התעסק בזה.

הוא בחן בעיון את העכברוש, שהיה עכברוש מוזר מאד. פרוותו הייתה ורודה, ודבר מה שנראה כמו ציורי ענפים ועילים, יצרו בפרוותו את המילים: אליזבת סוון", באותיות מסולסלות.

פרופסור מקנוגל הורידה את העכברוש, והתחילה לדבר על משהו אחר.

אבל היא נעצרה.

כי ניקו הרים את ידו.

פרופסור מקנוגל היתה נדהמת; אף אחד לא התעניין בהסברים שלה, לכל היותר הם גרמו לתלמידים להרדם.

"כן?" 

"פרופסור, את יכולה להראות שוב את העכברוש?"

"אמממ... כן,"

היא הרימה את העכברוש, וניקו התקרב אליו כל כך, עד שכמעט נגע בו. כל התלמידים בהו בו, אבל לניקו לא היה אכפת.

הוא היה בטוח שצדק.

כן! הנה הת' המסולסלת שלה, והל' המעוגלת בצורה לא הגיונית.

ניקו הרגיש שהעולם מסתחרר סביבו, הוא אחז בשולחן בחוזקה, אבל זה לא עזר.

"ניקו? ניקו?" נשמע קולה של פרופסור מקנוגל, כאילו ממרחק רב.

"אני... אני..." מילמל ניקו בקול חלש, ואז נפל על הרצפה מעולף.

היא הראתה לו את העכברוש, עינייה הילדותיות בורקות בהתלהבות.

"תראה!" קראה, "נכון שהוא יפה!"

"כן, מאד!" אמר ניקו, והתענג מההשפעה שדבריו עשו לפניה.

הילדה הקטנה ממנו בשנתיים שאלה אותו כעת בתחנונים: "תבוא מחר למסיבת יום ההולדת שלי?"

"ברור שכן!" קרא ניקו.

היא הניחה בידו קופסה קטנה עטופה בנייר כסף מרשרש.

"מה זה?" הוא שאל אותה בחיבה.

"אני נוהגת לתת בעצמי מתנת יום הולדת, והנה שלך. החלטתי לתת לך אותה עכשיו, למקרה שאולי ביום ההולדת...." פרצופה נעצב.

"היי!" אמר ניקו ונגע בתווי פניה העדינים. הנגיעה עיקצצה בקצה ידו בהרגשה נעימה.

"אל תדאג, אני אבוא ליום ההולדת שלך!"

היא הייתה קטנה ממנו בשנתיים, הוא היה כבר בשנה השלישית, היא רק בראשונה, אבל הוא אהב אותה בכל ליבו.

"ניק, הילדות מגריפינדור כועסות עלי בגלל שאני חברה שלך, מה לעשות?"

ניקו הרגיש שמחה עצומה גואה בליבו כששמע שהיא מחשיבה אותו כחבר שלה, אבל השתדל שלא ישמעו זאת; "תתעלמי מהן," אמר לה ברכות, "הן לא שוות חצי ממך!"

ניקו הרגיש מעורפל, עדיין בתוך החלום...

ניקו....

רישרשו קולות....

ניקו....

ועכשיו הוא מצא את עצמו בתוך חלל שחור וריק, הוא ראה את אליזבת הענוגה עומדת במרחק מה ממנו. היא הייתה קטנה יותר משזכר אותה, בערך בת 6.

הוא רץ אליה באושר, אבל היא ברחה ממנו, רצה ורצה....

ניקו!

והוא רדף אחריה, אבל לא הצליח לתפוס אותה. לבסוף, על סף יאוש הוא קרא: "אציו נימבוס 2001!"

הוא הצליח להשיג אותה בריחוף על המטאטא שלו, והרגשות שצפו, געשו וביעבועו, אושר, שמחה, שלווה....

כשהיא ראתה שהוא מגיע אליה היא נעצרה, והתכרבלה לכדור קטן.

"עזוב אותי!" היא ציפצפה בקול ילדותי של ילדה בת 6. "מה אתה רוצה ממני?" שאלה בקול בוכה.

ניקו!

ועמוק בפנים ההבנה התגבשה, הוא צריך לשחרר, לשחרר את הזיכרון שלה, אבל זה כל מה שנשאר לו ממנה...

אז הוא עזב, והוא ראה איך הכול מתרחק ממנו, והוא נבלע בתוך ריק שחור, ונופל... ונופל...

ניקו תתעורר כבר!

ניקו פקח את עיניו, ומיצמץ.

אור שמש חדר למרפאה מבעד לחלון פתוח, זאת הייתה שמש ערב, לא שמש צהריים.

רק רגע, מי רוכן מעליו בפרצוף דואג?

אה, ג'נה, החברה הכי טובה של לונה!

ג'נה היא ילדה מאד יפה.

יש לה שיער בלונדיני מתולתל, שנוטה לצבע הלבן, יותר מאשר לצהוב. יש לה שפתיים בצבע ורוד מסטיק, שתמיד נראות כאילו מרחו עליהן ליפסטוק. ויש לה עיניים ירוקות קטנות,ונוצצות.

"ניקו! סוף כל סוף התעוררת!" אמרה בהקלה ג'נה.

"איזה יום היום?" 

"יום רביעי,"

"אבל היה אתמול משחק!"

"כן, כן," הרגיעה אותו ג'נה, "אבל אני המחפשת המחליפה, שכחת?"

"אה כן," נרגע ניקו. "ניצחו?"

"כן!" היא אמרה, וחיוך רחב פרוס על פניה.

ניקו קם מהמיטה והלך לכיוון הדלת בעקבות ג'נה.

כשעברו במסדרונות הגוורטס, חלק מהבנים הצביעו עליהם, והבנות נראו מאד מאוכזבות ומרמורמרות.

ניקו טעה למה, ואז, כשילדה לחשה: "הם דווקא די חמוד יחד!" נפל לו האסימון, הם חושבים שהוא וג'נה זוג!

הוא השתדל להתעלם, והוא וג'נה נכנסו לחדר המועדון.

המועדון המואר באור ירקרק היה הומה ורועש; ילדים מפטפטים, אוכל ושתיה, מוזיקה, בלונים, כל מה שמסיבה טיפוסית של נערים צריכה להכיל.

ג'נה דאגה שאף אחד לא יפריע לו, ולא יציק לו, והובילה אותו למעלה, למגורי הבנים.

'היא בעצם די נחמדה' חשב ניקו לעצמו.

כשהגיע למגורים, הוא ראה שמיטתו מסודרת, ואש חמימה דולקת באח. היה לו חשד מבוסס מי עשה את זה, ואכן, ג'נה סידרה עוד קצת את המיטה, הגיפה את החלונות, וקוששה עצים.

כשנשכב במיטה היא כיסתה אותו בשמיכה, כמו פעוט קטן, ולטיפה אותו בעדינות.

ואז היא התחילה לשיר בקול עדין יפיהפה:

ליל ירד, בא חושך אט, שקט פוסע בחורש לאט,

רוח תשמיע אוושה בעלים,

הס, הס, הס, עצום עיניים, עצום עיניים, עצום עיניים, ושן ילדי.

דומו רוחות, הסו אוושות, סהר מכסף בראשי צמרות, 

זוהר אורו, בשולי עננים,

הס, הס, הס, עצום עיניים, עצום עיניים, עצום עיניים, ושן ילדי...

הוא לא התייחס לזה שהיא מתנהגת אליו קצת כמו אל ילד קטן. הוא עצם עיניים והתמסר ללטופיה, לנשימתה החמה, לשירתה הענוגה...

		הפרק הבא