אוקיי. היא יודעת שאני מאוהבת בו.
היא זאת שמהתחלה רצתה להיות חברה שלי, אז למה היא עושה לי את זה?
זו לא אשמתי שהיא יצאה יפה, ואני נשארתי עם השיער השחור, השמנוני והמטונף הזה!
הונורה זה אפילו לא שם יפה; ונסה זה פרפר, המשמעות של הונורה זה בטח ג'וק.
טוב, לפחות יש בנות יותר מכוערות ממני, קחו לדוגמא את קאליס, שפשוט צצה בגבלדון, דבר לא אפשרי בעליל, בהתחשב בעובדה שגבלדון מוקף ביערות אינסופיים, למרות שיש מקום אחד שאני יודעת בוודאות שקיים.
יש לי חשדות שהיא מגיעה מבית הספר הזה שחוטפים אליו ילדים.
בטח השם שלו מגניב יותר מ"גבלדון".
כדאי לי לבקש מקאליס שיקוי אהבה?
לא, היא תחשוב שאני מטורפת... אם היא לא מכשפה אמיתית, כמובן.
מילא, כולם כבר חושבים שאני בעצמי מכשפה מוזרה.
אני, שמשקיעה בטיפוח השיער (לא עובד לי בעליל. אבקש ממנה גם שיקוי לשיער מושלם), במעשים טובים (זו לא אשמתי שיש ילדים שמתגרים בי ומצפים שפשוט אסתכל), ולובשת ורוד (לרוב), ואפילו אופה לאבא שלי עוגיות (ללא סוכר, קמח, מים, אבקת אפיה, מלח, חמאה\ מרגרינה. קוראים לזה "עוגת כלום")!
אבל ברור שיחשבו שאני מכשפה.
רק סטפן נחמד אליי.
(אם לחשוב על זה, גם הונורה, אבל באותו זמן היא גונבת לי את הבחור שאני מאוהבת בו בסתר!)
הנסיך חסר הסוס שלי כל כך חמוד, וכמובן היא שמה לב לזה גם.
למה שהוא יבחר בה?
וכל תושבי הכפר תומכים בו, אפילו שמעתי את הזקנים מעירים באגביות שהם כבר רוצים לחתן את הזוג.
רגע, זוג?
אני לא מאמינה.
טוב, אני מצטטת כאן את הביקור אצל קאליס:
"שלום," אמרתי לאחר שפתחה את דלת ביתה, "הבאתי עוגיות, לכבוד זה שעברת לכאן."
יצא לי קצת גרוע, אבל נסתדר.
"הו," היא אמרה, "תודה רבה! תכנסי."
נכנסתי, וראיתי הרבה דפים מפוזרים על השולחן.
"את מכשפה?" שאלתי בישירות. מה גרם לי לעשות את זה, לא יודעת.
"ל... כלומר, לא... לא, אני לא מכשפה," גמגמה.
"בואי נעשה את זה ככה: את רוקחת לי שיקוי אהבה, אני לא מלשינה עלייך." אמרתי.
"אני לא יודעת!"
היישרתי אליה מבט והסטתי את התמונה שעל הקיר.
המוני חומרים לשיקויים נגלו לעינינו.
"איך מצאת את זה...?" שאלה קאליס, קולה רועד.
"טוב, אני קראתי הרבה ספרי בלשות. את כנראה לא. חוץ מזה, הסתכלת יותר מדי על התמונה. אני טובה מאוד בדברים בסגנון זה."
"שיקוי אהבה? בת כמה את?"
"עשרים ושתיים."
"את צריכה שיקוי אהבה בגיל הזה?"
"את צריכה להענש בידי הזקנים בגיל הזה?"
בסוף היא נכנעה.
"פעם בשבוע, כפית אחת," אמרה והביאה לי בקבוקון כחלחל.
הנהנתי.
"אם זה משהו רעיל," הזהרתי, "שתדעי שהזקנים עורכים חיפוש בבית של הנרצחים, ואני יכולה לדאוג שיהיה על זה פתק שכתוב בו שמך."
היא הנהנה.
היום ניסיתי בפעם הראשונה את השיקוי.
שמתי לב כמה דקות לפני זה שהבטן של הונורה מתחילה לתפוח,זה הזכיר לי שהם יכולים להתחתן בכל רגע, אז כדאי להשקות אותו ומהר בשיקוי.
אחרי שהכנסתי לו איכשהו את הכפית לפה (אמרתי לו שזה מאכל ממש טעים שבישלתי, והייתי רוצה שיוודא שזה טעים), הוא עשה מעשה משונה.
"הונורה," פנה אל הונורה, "שמעי... זה כבר לא זה. נקווה שתסכימי שנהיה ידידים עוד..."
קפצתי באושר.
הונורה השפילה מבט והנהנה.
"נהיה ידידים."
לא קורה כלום!
עבר שבוע, והוא עוד לא הזמין אותי לדייט!
רגע, הוא מתקרב...
אני לא מאמינה מה הוא אמר הרגע!
"הי, ונסה," אמר והשפיל מבט אל נעליו (נעלי ספורט אדומות), "את רוצה להפגש בבית הקפה 'יורנקישן' מחר אחר הצהריים?"
"כן כן, כן!" רציתי לצרוח.
אבל בסוף יצא לי רק המהום קצר שאומר "כן".
כנראה שזה מה שהוא הבין, כי הוא פלט "נפגש מחר," והסמיק, ואז רץ לכיוון השני.
אכתוב מחר בלילה איך הייתה הפגישה, צריכה לעשות אמבטיית סבון-דבש ולישון מוקדם (כדי שלא יהיו לי שקים מתחת לעיניים)!
|