אנתוני גולדשטיין

מי היה מאמין שאני. אברהם גולדשטיין יכתוב יומן.

טוב לא זה לא בדיוק יומן זה יותר סיפור בצורת יומן. רק שזה הסיפור שלי.

_______________________

קמתי בבוקר לקול בלון מתפוצץ. קפצתי מהמיטה ויצאתי מהחדר שחלקתי עם אחי הקטן.

"מזל טוב אברמ'קה!" צעקה אחותי וסחפה את כולם לשירת שיר יום הולדת. 

"אתה בן 11! זה לא יותר מידי גדול בשבילך?! " הסמקתי. אני אני נראה מאוד קטן לגילי ואני מאוד נמוך.

"נו?" שאלתי מתעלם מההערה העוקצנית. "קיבלתי את המכתב?" אני שואל בהתרגשות.

"אברמ'קה, רוצים אותך בהוגוורטס! בית ספר הכי טוב שאנחנו מכירים!" אני מביט במכתב וגוש גדול נתקע בגרוני.

מדוע בלונדון? למה לא בארץ? כמו מירי וחיים. למה אני הולך לשנה שלמה למקום בלי כשרות? בלי יהודים אחרים?!

"זה טוב?" אני שואל לבסוף.

"מובן שזה טוב! זה אומר שאתה קוסם בעל יכולות ייחודיות!" אמרה אמא בהתלהבות.

"אבל ההכשר, החגים?" אני אומר בפחד. "כולם שם יהיו נוצרים. אנטישמים." 

"נסדר את הכשרות ובחגים של הנוצרים אתה תקבל חופש ותחזור לארץ ובחגים שלנו אתה גם תקבל חופש."

"אבל הם יהיו אנטישמים." אני מנסה שוב. "לא כולם" אמרה אמא בניסיון לשלהב אותי.

"אז אני לא יהיה איתכם כמעט שנה שלמה?" אני אומר בעצב.

"אל תדאג. תהיה שמח היום זה יום ההולדת שלך!" אמר אבא וחייך אליו חיוך מרגיע.

__________________________ יומיים לפני תחילת שנת הלימודים _______________________

"אברמ'קה! בא כאן! אני ואמא צריכים לדבר איתך!" צעק אבא ומיהרתי להגיע לסלון הקטן שלנו.

"אבא? אמא? קראתם לי?" שאלתי בחשש מסוים.

"כן, חשבנו על זה שהבעת חשש כלפי אנטישמיות אז חשבנו לשנות את שמך רק בבית הספר כדי שזה לא יהיה כל כך ברור שאתה יהודי." אמרה אימי חיכתה לתשובה.

"לאיזה שם?!" אני שואל כאשר אני אני עוצר את דמעותי בכח.

"חשבנו על אנתוני, זה דיי דומה לאברהם לא?" אמר אבא בחיוך.

לא, זה לא דומה לאברהם בשום צורה! בשום צורה!

"כן," אני אומר לבסוף "קצת." אבא חייך ותפח על גבי.

"אנחנו נתגעגע." לחשה לי אמא "מאוד" הוסיף אבא. וחייך.

איך הוא מסוגל תמיד לחייך? גם כשעצוב?