לפני החתונות

תודה רבה לבטאית המקסימה שלי RUN FOR YOUR LIFE

היה זה יום נעים. השמיים היו כחולים, הפרחים פרחו, וציפורי השיר שרו להם שיר עליז -
ובבית משפחת וויזלי שררה שמחה רבה - לא כל יום הארי וג'יני מתחתנים.
"וואו הארי, אני זוכר כאילו אתמול אני עוד הבאתי אותך לדודים שלך, אותך," אמר האגריד בעודו אוחז בטישו שגברת וויזלי הביאה לו ומתייפח רועשות אל תוכו.
"די האגריד, אל תבכה. אנחנו נזמין אותך אלינו הביתה אחרי החתונה, אנחנו לא נפרדים." עודד אותו הארי.
"והילדים, הם ילמדו בהוגוורטס?" שאל האגריד בקול מהוסס.
"בוודאי, איזו מין שאלה זו? אז אצל מי נראה לך, אצל מאדם מקסים?" קפצה ג'יני.
"המ... האגריד, תוכל לתת לי ולג'יני שנייה אחת לבדנו?" שאל הארי במבוכה.
"ברור, ברור," מלמל מתוך בכי ועזב את החדר.
"הארי.. מה רצית?" שאלה ג'יני בבלבול.
"שמעי, אני ארגיע את האגריד ואת תלכי לחדר שלך, הרמיוני מחכה לך שם." אמר הארי, משווה לקולו נימה סמכותית.
"המ... רק אם זה לא יהיה קשה מדי לך להרגיע אותו." השיבה ג'יני, מודאגת מעט.
"אל תדאגי, אני אעמוד בזה." הרגיע אותה הארי.
"טוב... אז הלכתי." היא אמרה והלכה, משאירה את הארי לבדו בחדר. היא פסעה לה במדרגות, חושבת על האגריד, ופתאום - ג'ורג' קפץ לפניה.
"היי, לאן את הולכת?"
"לחדר." ענתה לו.
"מה יש לך בחדר?" שאל.
"הרמיוני מחכה לי שם." ענתה, מתחילה לאבד מסבלנותה.
"ומה הרמיוני צריכה ממך?" המשיך וחקר.
"לא יודעת, נו. עזוב אותי כבר, אני צריכה ללכת!"היא צעקה עליו, כבר בוערת מסקרנות וקצרת רוח.
"בסדר, בסדר, אני עוזב." הוא אמר לה כנכנע והלך למטבח. ג'יני המשיכה לעלות מדרגה ועוד שתיים ואז פנתה שמאלה לכיוון חדרה ופתחה את הדלת.
"הפתעה!" קפצה עליה הרמיוני ברגע שנכנסה והגישה לה שרשרת זהב.
"וואו, הרמיוני! לא היית צריכה." אמרה ג'יני בהתרגשות. "באמת.... תודה רבה! "
"אין בעד מה." חייכה הרמיוני קלושות, אבל משהו כבה בחיוך.
"הרמיוני, קרה לך משהו?" שאלה ג'יני בקול מודאג.
"לא" היא השיבה, השקר בולט מקולה.
"את בטוחה?" שאלה ג'יני בהרמת גבה.
"טוב, כן קרה לי משהו." היא הודתה.
"ומה הוא?" שאלה ג'יני בקול רך.
"רון. הוא - " היא התחילה לדבר אך עצרה באמצע, דמעות זולגות על חייה.
"מה הוא כבר עשה?" שאלה ג'יני בקול עצבני, כאילו הייתה שמחה להחטיף לרון מנה, קול שמזכיר את גברת וויזלי בשעת עצבים על אחד מהתאומים.
"הוא מסרב לראות אותי, לדבר איתי, להסתכל עליי, וכל מה שקשור לקשר שביני לבינו כעיקרון." היא אמרה בין יפחה ליפחה.
ג'יני הסתכלה בה, נקרעת בין רחמים כלפי הרמיוני לכעס כלפי רון. "טוב הרמיוני, אני אלך לברר את הסיבה אצל הדביל הזה. אבל אל תבכי!" היא אמרה נואשות והרימה את ראשה של הרמיוני הבוכייה.
"תודה." אמרה הרמיוני חלושות, מנסה לעצור את הדמעות.
"ותודה לך על השרשרת, כמובן." אמרה ג'יני באגביות ויצאה מהחדר. היא פנתה לכיוון המדרגות ועלתה לעליית הגג ,לכיוון חדרו של רון, ונקשה על הדלת.
"מי זה?" נשמע קולו של רון.
"ג'יני" ענתה.
"כנסי" הוא זרק.
ג'יני פתחה את הדלת ולעיניה נגלה רון הלבוש בפיג'מה, יושב על מיטתו.
"שמע רון, אני יודעת שמה שאני אגיד עכשיו יעצבן אותך, אבל תנסה להתרכז, בסדר?" הכינה לו מעין אזהרה.
"טוב, נו." הוא רטן, לא מרוצה מהמצופה לו.
"מבטיח?"
"מבטיח,מה רצית?"
"שמע, זה בעניין הרמיוני – "
אך רון קטע את משפטה עד לפני שסיימה אותו." - כי היא שלחה לי ינשוף שבו כתוב שהיא לא רוצה להיות חברה שלי לעולם!"
"לעולם?" נדהמה ג'יני.
"כן! " הוא התיז בכעס.
"רון, אתה כזה חסר היגיון! למה אתה חושב שהרמיוני תעשה דבר כזה?" היא אמרה לו, חוסר האמון בולט מכל תו ותו בפניה.
"כי היא לא שמרה איתי על קשר גם. בטח משהו השתנה." הוא תירץ.
"רון, שכחת שהרמיוני השלימה בשנה הזאת את השנה השביעית שלה בהוגוורטס, בניגוד אלייך?"
"אז היא לא יכלה לשלוח ינשוף?" סומק של כעס התפשט על פניו וגם מעט ממנו התפרש על אוזניו.
"רון, היו לה המון מבחנים ושיעורי בית, אתה יודע כמה קשה השנה השביעית? היא אפילו נשארה גם בחגים בשביל ללמוד!" בשלב זה גם ג'יני החלה לכעוס. "איך היא הייתה יכולה לשמור איתך על קשר אם היא למדה כל כך קשה בשביל שיהיה לה עתיד, רון?" היא עברה לצעקות.
המילים נעתקו מפיו לכמה דקות. לבסוף כשפתח את פיו אמר: "את... את צודקת. אני אחשוב על זה." קולו היה רך הרבה יותר.
"אז אתם תשלימו? כי רון, אתה באמת ממש חשוב לה." אמרה ג'יני בקול דאגני.
"אולי... אבל תגידי לה שלא תעלה לחדר. אני צריך לחשוב." הוא לא הביט בג'יני.
"אוקיי, ואתה... אתה עדיין כועס עליה"?
"לא." נאנח רון.
"ככה אני אוהבת אותך." אמרה בשביעות רצון ופנתה לכיוון הדלת.
"ו... ג'יני, מזל טוב." אמר לה לפני שיצאה מהחדר, חיוך מפציע על פניו.
"תודה!" אמרה בהפתעה קלה ויצאה מן החדר, סוגרת את הדלת אחריה.
היא רצה לחדרה בכדי לבשר להרמיוני את החדשות המשמחות, היא פתחה את הדלת בתנופה, והתיישבה על המיטה לצד הרמיוני, ובלי שום הקדמה ישר אמרה: "רון אמר ששלחת לו מכתב שבו כתוב שאת לא רוצה להיות חברה שלו לעולם." סיימה את המשפט מתנשפת ומתנשמת.
"אבל זה לא נכון!" התנשפה הרמיוני בהפתעה.
"ברור שלא! "הסכימה איתה ג'יני.
"נו." המשיכה הרמיוני, קולה חרד.
"ואז נתתי לו סיבות למה זה לא נכון ולא הגיוני, ובסוף הוא הצטער על מה שהוא עשה, אבל... הוא אמר שלא תעלי לחדר שלו." סיימה את דבריה בטון כבד מעט.
"אוקיי." הרמיוני התעודדה במעט.
"את שמחה עכשיו?" שאלה ג'יני, תקווה מנצנצת בעיניה.
"כן, ברור שאני שמחה! את החברה הכי טובה שיש!" אמרה הרמיוני בעליזות וחיבקה את ג'יני.
"אני שמחה בשבילך, הרמיוני."חייכה ג'יני.
"תודה! טוב, בטח הארי מחכה לך, אז לכי." הציעה הרמיוני בתושייה רבה.
"בשם מרלין, את צודקת! נתראה," אמרה ג'יני חפוזות ויצאה מן החדר. היא ירדה למטה -אך לצערה הארי לא היה שם, אלא רק אימה.
"ג'יני!" קראה גברת וויזלי באושר
"היי אמא." אמרה מאולצות, מגניבה את מבטה לצדדים. "את אולי יודעת איפה הארי במקרה?"
"הארי הלך להוגוורטס עם האגריד בשביל לפצות אותו על זה שהוא כבר ילד גדול, אני יודעת. בכל מקרה, הוא עשה לי פה שלולית רצינית."
"חבל." השיבה באכזבה, אך מיד התעשתה. " אולי נלך למדידות?"
"אז הרמיוני תישאר פה לבד?" שאלה גברת וויזלי בכיווץ מצח.
"יש לה את רון." חייכה ג'יני. " סילחי לי לשנייה, אמא." ביקשה ג'יני ודהרה במעלה המדרגות.
"ג'יני, לאן את הולכת?!" נשמעה צעקתה של גברת וויזלי מהקומה התחתונה.
"להגיד לרון משהו!" היא צרחה בחזרה בעודה עולה.
"רון! רון!" היא קראה בעודה דופקת על הדלת בפראות.
"מה?" צעק מבעד לדלת.
"תפתח לי שנייה!" ענתה בקול היסטרי במעט.
"טוב, טוב!" אמר והזדרז לפתוח. "מה קרה?"
"שמע, אני ואמא הולכות למדידות. צריך מישהו שיישאר עם הרמיוני - תוכל להתנדב? בבקשה בבקשה?"
"מה עם ג'ורג'?" שאל רון בחוסר רצון בולט.
"הוא הלך לעבודה שלו." השיבה ג'יני בפשטות.
"טוב..." נאנח בזעף. "אני רק אתלבש, ותגידי לה שתבוא לחדר שלי בעוד בערך חמש דקות."
"תודה! אתה האח המושלם." היא הודיעה לו בשמחה, נשקה ללחיו, ולפני שהספיק לומר משהו ירדה לחדרה, בו הרמיוני שהתה. "הרמיוני, אני הולכת למדידות יחד עם אמא ואת ורון נשארים פה לבד." היא הודיעה.
"אבל לא יהיה לי עם מי להיות." מלמלה הרמיוני.
"יהיה לך את רון. אהה, ואם כבר רון, אז הוא אמר שתבואי לחדר שלו בעוד חמש דקות." "אוקיי. טוב, אני מניחה." השיבה הרמיוני במבוכה קלה.
"תודה!" אמרה ג'יני, קורנת, וקפצה במדרגות שתיים שתיים.
"ביי ביי," קראה הרמיוני נינוחות בעודה מעיינת בהוגווטס: תולדות.
ג'יני וגברת וויזלי החליפו כמה פטפוטים, ולבסוף עזבו את הבית, נרגשות. רון סיים להתלבש, וחמש הדקות עברו כקסם.
"רון?" נקשה הרמיוני על דלת חדרו בהיסוס.
"מי זה?" שאל, כאילו לא ידע.
"אני." השיבה הרמיוני במבוכה.
"כנסי." אישר לה בפשטות.
"רון!" ברגע שנפתחה הדלת היא קפצה עליו בחיבוק מוחץ, כאילו שנה שלמה של נתק לא הפרידה ביניהם. "וואו, גבהת!" היא העירה בפליאה, בוחנת את גובהו הרב.
"ואת נהיית יפה יותר מיום ליום," החזיר לה מחמאה, מסמיק מעט.
"וואו, אמ... תודה!" הסמיקה גם היא.
"הרמיוני, אני... אני מצטער." אמר לאחר כמה שניות של שתיקה, יודע שזה חייב לבוא.
"ההתנצלות מתקבלת." היא חיבקה אותו שוב, שמחה לחזור. היא הרפתה ממנו לאחר כמה שניות ואמרה - "אבל בכל זאת, סתם בגלל הסקרנות - ממי נראה לך המכתב הזה?"
"אין לי מושג," משך בכתפיו, "אבל כל עוד זה לא ממך זה לא אכפת לי גם," חייך.
"רון, כשאני חושבת על כל השנים האלו שעברנו יחד אני, ואתה, והארי, ועל השנה הזאת, כשהייתי בלעדיכם... הרגשתי בודדה כל כך, אתה לא מבין עד כמה. כל הזמן רק למדתי ולמדתי והשלמתי את החומר יחד עם ג'יני, כשהיה לה בכלל זמן אליי בין כל החברים שלה... ולא היה לי ממש מישהו שכל הזמן איתי, אתה מבין?" סיימה בקול שבור.
"כן" הוא הנהן בהבנה. "אני מבין."
כמה שניות של שתיקה.
" הרמיוני?" רון שבר אותן.
"כן?" המהמה.
"טוב, אני יודע שזה יישמע די מוזר, כי רק הרגע השלמנו והכל, אבל..." הוא עצר בחשש לא מבוטל.
"מה רון? מה קרה?" היא היישרה מבט אל תוך עיניו הכחולות.
"האם... האם תהיי לי לאישה?" הוא שאל בלחישה.
"המ... וואו. אתה לא צוחק, נכון?"
"לא, ברור שלא!" מיהר לבטל את חששה, ושלף טבעת מכיסו.
"וואו." חזרה, מופתעת כולה.
"ל-לא - הר-הרמיוני, אם את לא רו- רו - רוצה אנ -אני אבין," הוא החל גמגם, מתחיל לחשוש מפני תגובה שלילית.
"רון, אני... אני..." היא גמגמה גם היא, מתרגשת כולה. רון הסתכל עליה במבט מודאג, כבר בטוח שהיא תסרב. "אני מסכימה!" אמרה בלהט הרגע ונשקה לו על פיו.
"רון! רון!" קולה של גברת וויזלי שבקע מהקומה התחתונה ניתק ביניהם.
"טוב, רון, אמא שלך צריכה אותך." היא הסמיקה קלות וזעה ממנו.
"אז? זה אומר שאנחנו לא צריכים להיות ביחד?" הוא חייך.
"לא," היא חייכה גם היא, "אבל רד אליה."
"תרדי איתי?" ביקש.
"בוודאי," השיבה, מאושרת.
"בואי" הוא אמר, אוחז בידה. הוא פתח את הדלת ויצא עם הרמיוני יד ביד.
"אמא, מתי את חושבת שאני אתחתן?" הוא שאל אותה מיד כשהגיע לקומתה.
"מתי שתרצה, חמוד," השיבה גברת וויזלי, קולה חשדני במעט.
ואם זה ייצא בתאריך של ג'יני והארי?" שאל רון, חותר בזהירות.
"אז זה יהיה מצוין!" התרגשה גברת וויזלי. "חתונה כפולה!"
"אז יופי. אמא, תכירי את אשתי לעתיד - הרמיוני!" הוא הכריז חגיגית, והרמיוני הסמיקה. "מה?!" קראו בהפתעה גברת וויזלי וג'יני פה אחד, מחליפות מבטים המומים.
"מה ששמעתן." הוא השיב בגאווה.
"רון, אתה... אתה... התכוונתי, נו! אני גאה בך כל כך!" אמרה גברת וויזלי בהתרגשות, דמעות מנצנצות בעיניה, וצבטה בלחיו.
"אמא, הארי הגיע!" קראה ג'יני בקול המום במקצת מהידיעה החדשה שהייתה צריכה לעכל. הארי אכן נכנס, ונעמד על יד ג'יני.
"אוה, אגב, הארי - תשמע, מחר אתה בא לקנות איתי חליפה לחתונה, בסדר?" ווידאה ג'יני בדאגנות שלא מאפיינת אותה בדרך כלל.
"מצוין מצידי." הוא השיב בשביעות רצון.
"נו, איך היה עם האגריד?" שאלה גברת וויזלי בסקרנות.
"קניתי לו דרקון והוא קרא לו הורברט, כי זה הזכיר לו את נורברט. "הוא השיב בחיוך.
"יפה לך, הארי!" צעק ג'ורג' ברגע שנכנס הביתה ושמע חלק מהשיחה.
"סך הכל קניתי לו דרקון, לא צריך לעשות מזה סיפור גדול," הצטנע הארי בטיפוסיות.
"היי רון, אתה והרמיוני ביחד או משהו?" שאל הארי כשראה אותם מחובקים, גבותיו מטפסות אל מצחו.
"כן," השיב רון בשביעות רצון, מיטיב את חיבוקו, "ואנחנו גם מתחתנים." הוסיף באגביות, כאילו זהו עניין של מה בכך.
"מי מתחתן?" צץ לו אדון וויזלי.
"אני והרמיוני." השיב רון, מרוצה מאור הזרקורים שנמשך אליו.
"אז מולי - זה בדיוק כמו שרצית! שתי חתונות ביום אחד!" חייך אליה אדון וויזלי, והיא חייכה אליו חזרה, עיניה דומעות.
"מגניב!" הוסיף ג'ורג' את קולו בעניין.
"אתה יודע רון, אף פעם לא חשבתי שבאמת תהיה כל כך אמיץ בכדי להציע למישהי ממש נישואים." העיר ג'ורג' בציניות רגילה.
"היי, לא יפה!" אמרה הרמיוני, אך חיוך בכל זאת עלה על פניה.
"נו ג'ורג', מה איתך, אתה לא מתחתן?" שאלה אימו, מהסה את הקולות שמסביב.
"אני אתחתן... מתישהו" הוא אמר-הבטיח בקריצה.
ואז כולם צחקו, וההכנות לחתונה החלו. עד היום גברת וויזלי אוהבת לקרוא לו יום החתונות.