קוסמת בטעות

תתעלמו מכך שזה לא ממש יכול להתקיים (מוגלגית בהןגוורטס)

ויתור זכויות לרולינג שבראה את עולם הקוסמים הזה!
-------
אני הולכת ברחובות עיר שוממת, שקטה - כאשר לפתע מבין הצללים מופיע אדם עם ברדס שחור, אשר פניו מכוסות וקולו רגוע אך מאיים. "בואי, אסטן. אל תפחדי. אני לא אפגע בך לרעה, את יודעת". אך אני נלחצת רק יותר. אני מתחילה ללכת אחורה, אך לפתע גופו של האיש מתעוות והוא משנה את צורתו לנחש קוברה מאיים וגדול, שזוחל על הרצפה ומתקרב אלי באיטיות, מלחשש בשפה מוזרה שאני לא מבינה. הוא מתקרב אלי עד שמגיע למרחק הכשה ממני - בעודי קפואה במקומי, לא מסוגלת לזוז. משותקת מפחד. הוא פוער את פיו.

°°°°°

אני מתעוררת בצווחות. אותו חלום - שוב. ג׳וליה, הילדה ששוכבת במיטה לידי בבית היתומות, ממצמצת בעיניה ומביטה בי בזעף.
"שוב?" היא שואלת.
אני אפילו לא טורחת לענות לה או לנסות להתווכח - זה לא שווה את זה. אני מתגלגלת לצד השני, ומצמידה את פני לקיר. הפעם אני עוצמת את עיניי, ונרדמת.

°°°°°

אני לא ילדה של בוקר - אני תמיד עייפה, וקשה לי לקום. בדיוק בגלל זה, מאדאם אינווה, מנהלת בית היתומות, אוהבת מאוד לתת לי משמרות בשעות הבוקר המוקדמות.
השמש עוד לא זרחה, ואת פניי מקבלת ליידי סירה, הסגנית של מאדאם אינווה. היא אישה בשנות ה30 לחייה, בעלת שיער אדמוני חלק שמסודר בפקעת עגולה על קרקפתה - לעולם לא מזדנבת אף לא שערה אחת מחוץ לתסרוקת. עיניה ירוקות, ולחייה תמיד מלאות בכמות סומק מוגזמת. היא נוהגת ללבוש בדרך כלל שמלות צמודות, שמלאות בציורי פרחים צבעוניים, ותמיד נועלת נעלי עקב גבוהות. היא מביטה בי בחיוך עקום.
"קדימה, אסטן - העבודה לא תעשה את עצמה".
אני נאנחת, ומושכת את עצמי מהמיטה. דרך החלון, אני רואה עוד לילה חשוך.
"מה השעה?" אני שואלת.
ליידי סירה מעיפה מבט אל עבר השעון שעל ידה, חושבת מעט ועונה.
"השעה שש, ואם את מתעקשת - שש אפס שלוש." היא עונה.
אני מסתכלת שוב מהחלון, ומביטה בה בחשד. בשעה כזו, כבר היה אפשר לראות מעט שמש, אך כעת החושך מוחלט.
אני מהנהנת. "תודה, ליידי סירה".
אני קדה, אוספת את בגדיי, ויוצאת מהחדר. ליתר ביטחון, אני גם מגניבה איתי את תיק החירום שלי, אשר מכיל כל מה שאני צריכה בשביל להסתדר בחוץ. במסדרון החשוך, אני מביטה בשעון הקיר. שלוש לפנות בוקר? זה לא מסתדר לי. גם המבט המפוחד והלחוץ שלה, דבר שלא מתאים לה, וגם השעה? חשוד. אני סוגרת את דלת החדר, ונועלת אותה מבחוץ, משאירה את ליידי סירה וג׳וליה נעולות בתוכו.
מבלי להשמיע כל רעש, אני ממהרת אל המדרגות, מחליפה את בגדיי, מתארגנת, ויוצאת החוצה - אל החושך המאיים שבחוץ. מאיים פחות מהסכנות שארבו לי באותו היום

		הפרק הבא