ג'יי. קיי. פוטר

אוקי אז כמובן שהפיקצר הזה הוא רק לכיף, בלי שום מטרות וכו...

אממ אז אני לא ג'יי. קיי, אבל בפאנפיק הזה אתם תגלו שג'יי. קיי. היא לא מי שחשבתם...

מומזנים להגיב😊

תהנו🌻

ג'יי. קיי. פוטר

"הארי! אנחנו חייבים לפחות לנסות לפרסם את זה!" זו הייתה כבר לפחות הפעם העשירית שהיא ניסתה לשכנע אותו בשעה האחרונה, אבל...
"לא," ...התשובה לא השתנתה.
"למה?"
"ג'יני," הארי הסתובב ואחז בכתפיה בחוזקה. "לא. לא, תקשיבי לי רגע לפני שאת מתחילה להתלונן שוב. אני יודע שאת חושבת שזה לא צודק שהמוגלגים לא ידעו עלינו, על זה," הוא החווה בידיו סביבו, על עולם הקוסמים, "אבל אני לא רוצה שהם ידעו. מספיק לי להיות גיבור פה. אני כמעט משתגע - אני לא יכול ללכת לקניות בלי שיעצרו אותי לפחות עשרים אנשים שונים... אני הייתי גיבור עוד לפני שלמדתי ללכת. זה לא נכון, ג'יני. תשאירי לי לפחות מקום אחד שבו אני אהיה רגיל."
ג'יני הביטה בו, ולמשך כמה רגעים היה נראה שהיא הבינה, אבל אחרי רגע היא ניענעה בראשה בתקיפות. הארי נאנח. העקשנית אדומת השיער הזאת.
"הארי, אתה לא יכול להחליט בשבילם! אתה גיבור, בין אם תרצה בזה ובין אם לא. אתה גיבור מהרגע שהרגת את וולדמורט. אני לא רוצה לפרסם את זה כדי שיעריצו אותך, כי תאמין לי או לא - גם לי זה מפריע. אף אחד לא רואה אותי בשום צורה אחרת חוץ מ'אשתו של הארי פוטר', אבל זה חשוב. המוגלגים-"
"אני יודע. אני יודע שזה חשוב. פשוט... זה קצת הקרבה גדולה מידי," נאנח הארי. "וחוץ מזה, איך את רוצה לעשות את זה? נגלה להם על עולם הקוסמים? זה יותר מידי מסובך, ג'ין."
"אז זה לא יהיה אמיתי," אמרה ג'יני בנחישות אופיינית. (שיער ג'ינג'י כבר הזכרנו?)
"מה?"
"נכתוב ספר פנטזיה. ספר ממוצא, דמיוני. לא נכריז עכשיו שיש קסם, נכתוב ספר. ככה זה גם ישמר את הסיפור שלך... נפרסם את הספר בשם בדוי. אני אתחפש לסופרת מוגלגית..."
"מאיפה... מאיפה הרעיון?" שאל הארי בהפתעה.
"אני לא חושבת על זה רק מהיום בבוקר. מהרגע שהקרב נגמר אני חושבת על זה... זה לא רק אתה, הארי. פרד, לופין, טונקס... זה ההנצחה הכי טובה שיכולה להיות. ספר זה דבר שיישאר. אם אנשים יאהבו את זה, הם יעבירו את זה הלאה. הם ידברו על המתים, הם יתאבלו עליהם, הם ינציחו אותם..."
"אז זו הסיבה האמיתית... בגלל זה את באמת רוצה שנכתוב ונפרסם את זה, נכון?"
ג'יני הנהנה ודמעה זלגה על לחיה. "אנחנו נעשה את זה, ג'ין. אנחנו ננציח אותם," לחש הארי וניגב את לחייה הרטובות.

"אז אתה בטוח?"
"כן. סיימנו לכתוב, ג'ין. חקרנו את כל מי שיכלנו. השלמנו את הסיפור. כתבנו 7 ספרים... סיימנו."
"אז אני הולכת," ג'יני הרימה את שרביטה וכיוונה אותו על עצמה. בעזרת לחש אילם שערה התארך מעט וצבעו נהפך בלונדיני, צבע עיניה השתנה וגם פרצופה.
"למה את לא לוקחת שיקוי פולימיצ'י?"
"אני לא רוצה להיראות כמו מישהו," מלמלה ג'יני בעודה ממשיכה לשנות את עצמה. "אחרת כולם ישאלו 'איך היא נראית כמוה? מה זה?' וכל מיני שאלות כאלה. אני יוצרת דמות חדשה, הארי." כשסיימה, היא הוציאה את הדרכון שהכינה מקסמים. "אז ככה. קוראים לי ג'ואן רולינג, נולדתי ב31 ביולי 1965, בגלוסטרשייר שבאנגליה. לגבי הספר - פעם אחת כשנסעתי ברכבת ממנצ'סטר ללונדון היא התעכבה, ותוך כדי הנסיעה עלה בראשי הרעיון לכל הסיפור של הארי פוטר. כשהגעתי הביתה כתבתי הכל. אני אשתמש בשם בדוי בתור סופרת - יקראו לי ג'יי. קיי. רולינג." ג'יני נשמה נשימה עמוקה כשסיימה להגיד את כל המידע.
"את בטוחה בקשר לג'ואן הזאת?" שאל הארי בחיוך.
"כן. משפחת רולינג היא לא משפחה מומצאת, עשיתי על כולם קסם ורק הוספתי להם ילדה למשפחה."
"את חמודה כשאת לחוצה." הארי לחץ את ידה של ג'יני בחוזקה, והיא חייכה לעברו חיוך מתוח. אחרי עוד נשימה עמוקה היא פתחה את הדלת והביטה אל עבר הרחוב.
"ג'יני," לחש הארי, " תודה. לא ידעתי עד כמה אני לא יודע על עצמי... זה היה ממש סגירת מעגל בשבילי. זה היה... זה היה חשוב."
ג'יני חייכה אליו בחזרה ושערה הבלונדיני נצץ באור השמש. היא קיוותה שהיא תצליח. אם כן, כולם - פרד, טונקס, רמוס, סיריוס, דמבלדור, הוריו של הארי, דובי - כולם יזכרו, המוני אנשים יתאבלו עליהם.
לא לנצח, הרי שום דבר הוא לא לנצח - אבל היא קיוותה שמספיק קרוב לזה.
ובמחשבה זו היא הביטה אל היום היפה שטוף-השמש שמולה, והתעתקה משם בקול קראק חזק.