צל של חיוך

כולם מתעצבנים עלי. חושבים שאני בוגד. אבל רק רציתי לעזור. רק רציתי להראות להם את האמת.

טוב אני מודה, טעיתי. אבל כל אחד עושה טעויות. היה לי קשה להודות.

אבל בסך הכל דיי צדקתי. הוא רק בן 13 והוא עצמו אמר  פעם שהוא שומע ליד הסוהורסנים את הלילה שבו הוריו נרצחו. 

זה היה הגיוני לחשוב שהיה לו פלאשבק שהתערבב עם החיים האמתיים. ובנוגע לסדריק, מודי המתחזה לא היה ממש מהסוג הנחמד.

כולם חושבים עלי כבוגד. הם לא מבינים אותי.

כאשר המשרד נפל הייתי כמו אבא. פחדתי לרדת למחתרת. אז נשארתי בתפקיד. אבל לא. מעולם לא בגדתי.

ואז חזרתי, התפטרתי מהמשרד. 

הם לא ידעו איך להגיב. אמא בכתה והשאר היו המומים. השאר היו במצב של הלם וערבוב של שמחה.

תמיד הייתי הנבדל מבין האחים. החנון, המועדף, הזה שמנופח מגאווה.

ואז זה קרה. היינו בשיא הלחמה בדיוק סיפרתי לפרד שפרשתי מהמשרד.

הוא חייך את החיוך הכי רחב אי פעם. כיאלו הוא שמע את הבדיחה הכי טובה בעולם. 

ואז זה קרה. הבזק של אור ירוק ופרד הלך. הלך ולא שב.

צל של חיוך עדיין היה על פניו. 

ג'ורג' צרח. זעם. הוא רץ לרדוף אחרי האוכל מוות. אבל אני? אני עמדתי שם מזנק על פרד מנסה להחזיר אותו.

יודע שזה לא יקרה. רון קופץ גם. צורח מכאב.

כלום לא משתנה. 

אני רואה את רון מתרחק ואני מתחיל לבכות. לחבק את פרד ולבכות כמו שמעולם לבכיתי.

כי בכל זאת. למרות שפרד היה אח מעצבן ויותר אהוד ממני. למרות שכולם העדיפו אותו על פני, למרות שחשבתי שלפעמים הוא היה יותר מידי קיצוני. בכל זאת אהבתי אותו. 

צל של חיוך נשאר על פניו של פרד כשהוא הלך. הלך ולא חזר.

פעם. לפני שהלכתי מהבית. ממש לפני שארזתי את הדברים הוא קרא לי לחזור, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.

הוא אמר שהוא אוהב את פרסי ווזלי. למרות שאף אחד לפניו לא אמר את זה.