פנסי פרקינסון – שדכנית

הערת מחברת: החלטתי לשכתב את הפאנפיק לגוף ראשון :)

מאז ומתמיד שנאתי שיקויים.

ואני יודעת – זה מפתיע שסלית'רינית חושבת דבר כזה. אבל, מה לעשות? לא נהניתי מלערבב חומרים מוזרים ולראות אותם משנים צבעים, לא אהבתי שהכול צריך להיות מדוד ומדויק ויותר מכל – שנאתי לעבוד עם הארי פוטר, הגולם הזה!

נאנחתי בייאוש. מה עשיתי רע לעולם, שאני ממשיכה לקבל את הגריפינדורים הדפוקים?! טוב, זה לא קל למצוא גריפינדורי שהוא לא דפוק, אז זה הגיוני הסתברותית... ועדיין, לא יכולתי שלא לתהות לעצמי, איך יכול להיות שמעולם לא קיבלתי את גריינג'ר. חייכתי, מנערת מיד את ראשי. המחשבה, בטח, גרמה לי לחייך, פשוט כי גריינג'ר עדיפה על פוטר בכמה רמות. אז, כן. אהמ.

סוף השיעור התקרב, והתחלתי לקוות שאולי, סוף-סוף, אוכל להגיש שיקוי מוצלח ולקבל ציון טוב. ואז פוטר האידיוט הצליח לפוצץ אותו. הייתי צריכה לדעת שאסור לי לשקוע במחשבות! הבטתי בו בזעם, מסמנת לו שאין שום סיכוי שאעזור לו לנקות!

כמעט נשמתי בהקלה כששמעתי את הצלצול. הלכתי והתיישבתי על השולחן של מילי, נאנחת בייאוש. במצבים כאלה, ציפיתי שמילי תעזוב את כל מה שהיא עושה באותו רגע ותתמקד בסבל שלי. זה מה שהיה קורה, בדרך כלל. לכן, הופתעתי כשהבחורה, שקוראת לעצמה החברה הכי טובה שלי, המשיכה לחייך בטיפשות ולפטפט עם האפס הגריפינדורי, שהיה בן זוגה לשיעור, רון וויזלי. כחכחתי בגרוני, מנסה לגרום לה לשים לב אלי. היא הסתובבה במבט מופתע ולחיים סמוקות. הרמתי גבה, מדגישה כמה שאני לא מרוצה. וויזלי קם ממקומו באי נוחות ולקח את השיקוי שלהם איתו.

"אמממ, טוב, אני..." הוא מלמל," כן, אז, אני אלך להגיש את זה לסנייפ," הוא גירד בראשו ותוך שנייה נעלם משם.

כשנוא עבר לידי, חלפה בראשי המחשבה הזדונית לגרום לו למעוד. הייתי עושה את זה, אם זה לא היה גם השיקוי של מילי. "איזה אפס!" אמרתי, מחווה בראשי לעברו.

למרבה הפתעתי, מיליסנט הביטה בי בכעס. "הוא, דווקא, ממש..." היא הביטה במבוכה לצדדים והוסיפה, בלחש, "חמוד."

הגבה שלי חזרה והתרוממה. מילי אספה את הציוד שלה במהירות וגיחכה בעצבנות. "כן, הוא... היה לנו ממש נחמד היום."

התחלנו ללכת לכיוון היציאה. הבטתי בה בפקפוק.

"באמת!" קראה מילי. "אמממ..."

יצאנו מהכיתה ונעמדנו בפינה שקטה במסדרון. הבטתי בה בציפייה, מחכה שתסביר את עצמה. מילי העבירה משקל מרגל לרגל ונראתה לחוצה. היא חיבקה את ספריה בחוזקה.

"הסתדרנו ממש טוב בשיעור," היא אמרה, לבסוף, בחיוך חולמני, "והצלחנו להכין את השיקוי! לא התווכחנו בכלל, דיברנו הרבה..."

המשכתי להביט בה באדישות. אם להצליח להכין שיקוי בלי להתווכח הספיק בשביל לקנות אותה, אולי הציפיות שלה היו יותר נמוכות משחשבתי...

מילי כיווצה את גבותיה. "פנס, יש לך בעיה עם זה? זה בגלל שהוא גריפינדורי?" היא שאלה, בחשש.

"לא!" צחקתי, קצת מופתעת שהיא חשבה שזו הסיבה. אולי, הייתי צוחקת הרבה על גריפינדורים, אבל לא הייתי פוסלת בן-אדם בגלל הבית שלו... מילי המשיכה להיראות מודאגת, אז המשכתי להסביר, בטון רציני יותר, "אין לי בעיה עקרונית עם גריפינדורים. זה, פשוט... הוא לא עט-הנוצה הכי מחודד..."

"יש לו, דווקא, בדיחות ממש שנונות!" קראה מילי.

הבטתי בה בהפתעה. "מיל... וואו!" היא אמרה. "את בקושי מכירה אותו וכבר מגנה עליו! דיברתם, בסך הכול, שעה," צקצקתי בלשוני, כדי להדגיש את הנקודה שלי.

מילי שילבה את ידיה. "והיה לנו ממש כיף בשעה הזו!"

ניסיתי להניח יד על כתפה, אך היא זזה אחורנית. הבטתי במילי במבט רציני. "מיל, אם את מרגישה שהיה ביניכם קליק ואת רוצה לראות לאן זה מתקדם, זה ממש בסדר. כל מה שאני אומרת, זה שתיקחי את זה לאט. אי אפשר להכיר בנאדם, באמת, תוך שעה."

מיליסנט חשבה לרגע ואז הנהנה. חייכתי. העובדה, שלא התנגדתי 'עקרונית' לרעיון שהיא תהייה עם גריפינדורי הרגיעה אותה.

***

יומיים אחרי זה, מילי נכנסה לחדר השינה של הבנות בהיסטריה.

"הוא לא שם לב אלי!!!"

הרמתי את מבטי. הייתי באמצע ציור, שעבדתי עליו כבר שעתי... ארבע? שעות. וואו, הזמן עובר מהר כשנהנים... ראיתי את מילי מתרסקת על המיטה ומכסה את ראשה בכרית. ניסיתי להילחם ברצון לחזור לצייר. הדבר הנכון, היה להיות חברה תומכת. אבל רציתי כל כך לקחת את המכחול בחזרה! נזכרתי, לפתע, בהרמיוני גריינג'ר, שאמרה לפני שבוע ש-'סלית'רינים חושבים רק על עצמם'. החלטתי שאני חייבת להוכיח שזה לא נכון! לא שגריינג'ר תדע מזה...

"מילי," אמרתי ברכות, מתיישבת על מיטתה ומלטפת את גבה.

מיליסנט הציצה ממתחת לכרית והתיישבה. "הוא לא שם לב אלי," היא נאנחה.

"עשית משהו, כדי לגרום לו לשים לב אלייך?" שאלתי.

מילי משכה בכתפיה. "ניסיתי להסתכל לכיוון שלו בארוחות, כמה פעמים, אבל הוא אף פעם לא החזיר מבט," היא אמרה בעצב.

גיחכתי, מפסיקה מיד. מילי הביטה בי בעלבון.

"מילי," אמרתי, בקול הכי רך שיכולתי למצוא. "הוא יושב ממש רחוק מאיתנו. הגיוני שהוא לא שם לב. וחוץ מזה – אנחנו מדברות על רון וויזלי. את, באמת, מצפה ממנו לשים לב למישהו, כשיש אוכל בסביבה שלו?!"

המשפט האחרון עודד את מיליסנט והיא צחקקה קלות. הרהרתי.

"יודעת מה, את רוצה שאני אברר?" שאלתי. "אם הוא בקטע שלך, אני מתכוונת."

עיניה של מילי זרחו מיד. "איך?!" היא שאלה.

"יש לי את המקורות שלי," אמרתי, בטון מסתורי.

מילי כיווצה גבות.

"אני אנסה לדבר עם גריינג'ר," הסברתי, מושכת בכתפיי. גריינג'ר הייתה האדם היחידי שיכול היה לדעת אם רון בעניין. אז ניסיתי שלא לחשוב יותר מידי על הרעיון ועל התחושות... אהמ... לא הייתה לי סיבה להילחץ. הרי, בסך הכול, הייתי צריכה לדבר עם מישהי מהשכבת גיל שלי, על נושא הגיוני לחלוטין. נשמתי עמוקות.

"אבל..." מיליסנט נשמעה מפקפקת. "למה, שהיא תגיד לך משהו?"

התלבטתי לרגע. "אני לא, פשוט, אבוא ואשאל! אני... לא יודעת, נראה. אני אדבר איתה."

מילי הנהנה, אך עדיין נראתה לא בטוחה, לגמרי.

"מיליסנט – את רוצה את רון וויזלי, את תקבלי את רון וויזלי!" קראתי, מנסה להתעלם מהרפלקס הקאה שהמשפט האחרון גרם לי. "סמכי עלי!"

היא נראתה משוכנעת. להפגין ביטחון, גם כשהוא לא קיים – הייתה אחת האסטרטגיות המנצחות שלי!

***

באותו לילה, מצאתי את עצמי שוכבת ערה עד שעה מאוחרת. כל הבנות סביבי ישנו והחדר היה שקט לחלוטין. התהפכתי מצד לצד וניסיתי את כל השיטות הידועות. ספרתי, נשמתי... לא הייתי מסוגלת להירדם.

הביטחון הלך והתפוגג. מחשבות עטפו אותי ומנעו ממני את השינה. מצאתי את עצמי מחבקת את הכרית בחוזקה. המחשבות על גריינג'ר ועל השיחה המתקרבת איתה המשיכו להטריד אותי. לא הצלחתי לפענח אותן. מילי הייתה חשובה לי, אבל לא חשבתי שהיא חשובה כל כך, שלא אצליח להירדם! עצמתי את עיניי וניסיתי שוב את שיטת הנשימות העמוקות.

באיזשהו שלב, השינה הצליחה להגיע, אבל, משום-מה החלומות שלי היו גם הם על השיחה.

***

יום שישי הגיע ואיתו שיעור שיקויים כפול – על הבוקר! איזה כיף. ועוד אחרי לילה חסר שינה... הייתי מאושרת!

מזל שזה היה שיעור תיאורטי. מיהרנו להתחבא בשורה האחרונה. בעשר הדקות הראשונות ניסיתי להתרכז, אבל העפעפיים שלי ניסו שוב ושוב להיסגר. הוצאתי נייר קלף והתחלתי לקשקש עליו. מה שהתחיל כניסיון להשאיר אותי ערה, הפך במהרה לציור של ממש. מבלי ששמתי לב, הרצון לישון התפוגג ושקעתי כולי ביצירה, שהתגבשה אל מול עיניי. מידי פעם, ראיתי את עיניה של מילי, בוחנות את הציור שלי בהתרשמות. בכל פעם כזו, חייכתי בגאווה.

כשנשמע הצלצול, התחלתי לארגן את הציוד באיטיות. התשישות חזרה ואפפה אותי. היום לא היה היום לתנועות מהירות. שמעתי את מילי מכחכחת בגרונה והרמתי מבט בשאלה. היא החוותה בראשה לעבר השורה הראשונה. ברגע הראשון, לא הבנתי על מה היא מסתכלת. העברתי את מבטי על הכיתה. מבטי התעכב על גריינג'ר. היא העבירה יד בשיערה המתולתל, בצורה שגרמה לי לנשוך את שפתיי. ראיתי שהיא מסיימת לאסוף את דבריה וקמה ממקומה. כעבור רגע, הבנתי שאני בוהה. לחיי התחממו במהירות. חזרתי לנסות להבין מה מילי ניסתה לסמן לי. כעבור רגע נכנעתי וסובבתי מבט שואל לכיוונה. היא החזירה לי מבט מתחנן והחוותה את ראשה חזרה קדימה. עקבתי אחר מבטה, עיניי נוחתות פעם נוספת על שיערה המבולגן של גריינג'ר. הבטתי במילי בשאלה.

"אמרת שתדברי איתה..."

אה. אה! אה... כחכחתי בגרוני במבוכה. שכחתי מההצעה שלי לחלוטין.

מילי נראתה מאוכזבת. נאנחתי, מבינה שאין לי ברירה.

"הנה –" אמרתי, מרימה את הילקוט שלי. "אני הולכת."

אספתי את שארית הציוד שלי לתוך התיק ומיהרה בעקבות הנערה המתולתלת.

"גריינג'ר!" קראתי.

השלישייה הגריפינדורית הסתובבה. הרגשתי את לחיי מתחממות. נשמתי עמוקות וניסתי לתעל את כל הסלית'ריניות שבי אל קולי.

"היי," חייכתי בביטחון, מרימה גבה, כדי להרגיש חשובה. "גריינג'ר, אני צריכה לדבר איתך," קולי נשמע יציב ובטוח – ההפך המוחלט מאיך שהרגשתי. כל גופי הרגיש עייף וחלוש, כאילו עמדתי ליפול בכל רגע. לבי הלם באוזניי. העברתי את מבטי על השלושה.

הרמיוני נראתה מופתעת, וויזלי היה מהורהר מעט ופוטר נראה מזועזע לגמרי.

"על מה יש לך לדבר איתי?" שאלה גריינג'ר, בקול קר.

הרגשתי צביטה בלבי. נשמתי עמוקות כדי להעלים אותה, לא מצליחה להבין את התגובה המשונה. כחכחתי בגרוני וענתי, בטון רגוע, "על הרבה דברים."

הרמיוני הרימה גבה. היה נדמה לי שהיא מנסה לחקות את הבעת הפנים שלי.

"בואי למקום שקט ואני אגיד לך," עניתי. בטני המשיכה להתהפך.

הרמיוני העבירה מבטים בין חבריה ואז החזירה את מבטה אלי. "בסדר."

"מה?!" קרא הארי.

"תירגע," היא ענתה לו. "היא לא וולדמורט," היא עצרה לרגע ואז הוסיפה בגיחוך, "או מאלפוי."

פוטר הסמיק קשות והעביר יד בשיערותיו. "אממ, כן, נכון. צודקת," הוא מלמל. הוא היה נראה פתאום יותר לחוץ ממני. היה נראה שגם גריינג'ר הבחינה בתגובתו המשונה. היא כיווצה את מבטה. פוטר משך בכתפיו בתמימות.

"טוב, בסדר," גריינג'ר החזירה את מבטה אלי. "נתראה בתורת הצמחים?" היא שאלה את חבריה.

בטני התהפכה פעם נוספת.

***

הלכנו בדממה, זו לצד זו. משום מה – לא הפסקתי לחשוב על הקרבה שלה. ידעתי שזה טיפשי. הרי, בסך הכול, הלכנו. אני ומילי מסתובבות ביחד במסדרונות כל יום!

'את נותנת יותר מידי חשיבות לפעולה שולית כל כך!' המשכתי לומר לעצמי. הרגשתי את הלחיים שלי מתחממות, ללא כל סיבה נראית לעין. הרגשתי מטומטמת כל כך! באמת, שלא היה שום דבר מיוחד בהליכה הזאת...

חוץ מהשקט הזה! זה מה שהיה שונה. שנאתי את השקט. תחושת חוסר נוחות התחילה להתפשט בגופי.

"אז," אמרתי, מקבלת מבט מופתע בתגובה. "מה קורה?"

הרמיוני הרימה גבה. "הכול בסדר," היא ענתה, באדישות. "למה את מתעניינת, פתאום?"

משכתי בכתפיי, מנסה להראות אדישות. "לאן אנחנו הולכות?" ניסיתי כיוון אחר לשיחה.

הרמיוני נעצרה והביטה בי בפליאה. "חשבתי, שאני הולכת אחרייך..."

מצמצתי.

התגובה שלי גרמה לה לגחך. היא הביטה בי בחיוך קטן, שגרם ללב שלי לפעום במהירות. הרגשתי כמעט... גאווה?

"אל תגידי לי, את חשבת שאת הולכת אחרי?"

הנהנתי, מצחקקת. ואני חייבת לומר – יש מעט מאוד אנשים שיכולים לגרום לי לצחקק.

"טוב, אז לאן נלך?" היא שאלה.

משכתי בכתפיי. הסתכלתי מסביב וראיתי שהמסדרון ריק. "אנחנו יכולות, פשוט, לדבר כאן. אין פה אף אחד."

הרמיוני הנהנה בהסכמה. מצאנו ספסל קטן בהמשך המסדרון והתיישבנו, מבלי לחשוב יותר מידי. לפתע, הרגשתי את רגלה לצד רגלי. השתקתי את אנחת ההפתעה שכמעט יצאה מפי. אמרתי לעצי – 'אנחנו, בסך הכול, יושבות לדבר. ובמקרה הספסל קטן. לא לחשוב על זה יותר מידי!' חייכתי.

"אז, כן?" היא שאלה בחיוך. "על מה רצית לדבר?"

היא חייכה אלי בחזרה. זה היה סימן טוב. נשמתי עמוקות. ניסיתי לחשוב מה לומר. על מה רציתי לדבר איתה? הראש שלי הרגיש קליל, כאילו מילאו אותו בצמר גפן. היה קשה לשמור על ריכוז!

ראיתי את החיוך יורד אט-אט מפניה והופך להבעה מבולבלת. הייתי חייבת לומר משהו.

"מיליסנט ביקשה ממני לדבר איתך," אמרתי, נזכרת בשיחה עם מילי. גירדתי את עורפי, אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך לגשת ישר לעניין...

ראיתי את הבעתה משתנה שוב. לא הייתי בטוחה איך להגדיר את ההבעה החדשה. מופתעת? נעלבת? מבולבלת? קיוויתי שזו לא הייתה האפשרות השנייה.

כחכחתי בגרוני. "וזה לא שלא רציתי לדבר איתך בעצמי!" קראתי. "דווקא, רציתי לדבר איתך כבר המון זמן! זאת אומרת... את חכמה... אמממ... לא, זה לא מה... רציתי להכיר אותך טוב יותר? לא! זה ממש לא מה ש..."

חיוך חזר והופיע על פניה. "לא ידעתי שאני מלחיצה כל כך," היא צחקה.

"לא!" אמרתי במהירות. "זה, פשוט..." נאנחתי. בטני התהפכה. "רציתי להתחיל לדבר איתך, באופן כללי, אבל היום, ספציפי, מילי ביקשה ממני לשאול אותך משהו," נשמתי עמוקות, מנסה לדבר במשפטים שלמים וברורים. לא נשמעתי כמו עצמי, ולא הצלחתי להבין, למה ההשפעה שלה עלי חזקה כל כך. "הרמיוני," אמרתי בהחלטיות, גורמת לה להביט בי בהפתעה. "אני יכולה לסמוך עלייך, שזה יישאר בינינו?"

גריינג'ר הרהרה לרגע ואז הנהנה. חייכתי.

"זוכרת שבשיעור שיקויים אתמול וויזלי... אמממ, רון ומילי הכינו את השיקוי ביחד?"

"כן..?"

"אז, הם הסתדרו ממש טוב, לדעת מיליסנט, לפחות, והיא, אמממ... היא רצתה לדעת, אם, אהההה..." שוב, לא הצלחתי לסיים את המשפט. הרגשתי את פני מתלהטות. המבוכה טלטלה את בטני. הרגשתי בושה וחוסר אונים. נשימותיי הפכו למקוטעות והרגשתי על סף של התקף חרדה.

ואז הרגשתי אותה נוגעת בי. הרמתי מבט מופתע. היד שלה נחה על ידי וליטפה בעדינות. פני בערו עוד יותר.

"הכול בסדר," היא לחשה ולחצה על ידי.

כשידה עזבה את שלי, הרגשתי את שיערותיי סומרות. ניסיתי לנשום עמוק ולשמוע על הבעת פנים אדישה – להתעלם מתחושת הקור שהרגשתי בידי.

ואז ראיתי את מבטה. עיניה נצצו. "אז, מיליסנט ביקשה ממך לבדוק, אם רון בקטע שלה?" היא שאלה, בחיוך.

הנהנתי, לבי ממשיך לדהור.

"האמת, שאין לי מושג," אמרה הרמיוני. "לרון יש יכולת רגשית של קיר," היא החלה לצחוק.

גיחכתי בשקט, מנסה להרפות את שריריי ולהתנהג בצורה הגיונית.

"אבל, אני אבדוק ואעדכן," אמרה הרמיוני וקמה ממקומה. "ברגע שתהייה לי תשובה."

'לא!' רציתי לצעוק, מביטה בה מתרחקת. אבל אז ראיתי את ידה המושטת ותחושה חמימה התפשטה בבטני. נאחזתי בידה, כאילו היא הפתרון לכל הבעיות בחיי ונתתי לה למשוך אותי למצב עמידה.

ברגע הבא, מצאתי את עצמי עומדת מולה. עומדת קרוב כל כך אליה... יכולתי להריח את ניחוח שערה – וניל, אגוזי לוז וספרים ישנים. היא צחקקה והשפילה מבט, מתרחקת חצי-צעד אחורנית. לבי עמד לפרוץ מחזי. פניי בערו.

"טוב, אז, נתראה?" אמרה הרמיוני, בשאלה.

הנהנתי, מרגישה את כל הדם זורם לראשי. "נתראה," מלמלתי.

ואז, זה קרה. המרחק בינינו הצטמצם בן-רגע. ריחה המשכר מילא את אפי מחדש. הכול קרה מהר כל כך, ולמרות זאת, הבחנתי בכל פרט – בשערה, שליטף את לחיי, בחיוכה הקורן, במגעה הרך, בהיסוס הקל במבטה. היא חיבקה אותי. היא! חיבקה! אותי!

ידעתי שזה כלום ושום דבר. הוא נמשך בסך-הכול חצי שנייה. אבל – היא חיבקה אותי!

כשמבטנו נפגשו, חיוכי היה רחב כל כך, ששרירי הפה שלי זעקו בכאב.

"ביי!" היא קראה ורצה משם.

נשארתי לעמוד שם עוד דקות ארוכות.

מה. זה. היה?!

***

		הפרק הבא