פנסי פרקינסון – שדכנית

הדבר הראשון שראיתי, כשהתקרבתי לחממה, היו שני מבטים מודאגים. לא יכולתי שלא לגחך.

"הכול בסדר?" שאל הארי.

"כן," עניתי, מנידה את ראשי בגיחוך.

רון כיווץ את גבותיו. "על מה דיברתן?"

"דברים של בנות," עניתי בקלילות קורצת.

רון עיקם את אפו. ידעתי שהוא לא יאהב את התשובה שלי...

"הרמיוני," אמר הארי, קולו נשמע מודאג. "אני לא מבין, למה שהיא תרצה לדבר איתך פתאום?"

משכתי בכתפיי, נזכרת בחיוך החם של פנסי. "היא, דווקא, ממש נחמדה."

"היא חברה של מאלפוי!" אמר הארי בקור.

רון הנהן, בהסכמה.

"אני לא חושבת שהיא חברה של מאלפוי..." עניתי, מהרהרת. לפחות, היה נדמה לי שלא... "אני יודעת שהיה ביניהם משהו, שנה שעברה, אבל... זה נגמר מזמן, אני חושבת."

"תפסה שכל," נחר רון. "אני, עדיין, לא סומך עליה."

הבטתי בו בתוכחה. "שמתי לב, דווקא, שהסתדרת לא רע עם חברה שלה, מיליסנט. אתה חושב שלא ראיתי מה היה בשיקויים?"

פיו של רון נפער ונסגר, נפער ונסגר. תמיד נהניתי לראות אותו מובך! והוא לא אכזב, גם הפעם. פניו האדימו והיה נראה שהוא שכח מה הן מילים.

"מצוין שאת מעלה את שיקויים, כי בדיוק עבדתי עם פרקינסון – והיא הייתה נוראית!" אמר הארי, משלב ידיים. "היא לא עזרה לי כל השיעור. הייתי צריך לעשות עבודה של שני אנשים – לבד. מרוב שלא היה לי זמן, טעיתי בכמות של המרכיב האחרון ופוצצתי את השיקוי. והיא, אפילו, לא עזרה לי לנקות!"

"לא אמרתי, שהיא מושלמת," עניתי. "רק אמרתי, שהיא יותר נחמדה ממה שאתם חושבים. והיה לי נחמד לדבר איתה. חוץ מזה, אני כל היום מסתובבת עם בנים, אז זה היה שינוי מרענן!"

הם לא נראו מרוצים.

"אל תעלבו," אמרתי, מגחכת. "אני לא מתכוונת להחליף אתכם. אבל אני כן מתכננת להמשיך לדבר איתה!"

רון שילב ידיים והיה נדמה שהוא רוצה לומר עוד דבר, אבל אז דלת החממה נפתחה ופרופסור ספראוט סימנה לכולנו להיכנס.

***

בפעם הקודמת שהעליתי את שמה של מיליסנט בשיחה, הארי לא נתן לי לתחקר את רון והחזיר את הנושא למה שעניין אותו. מאז, ניסיתי למצוא את הרגע המתאים, אבל בכל פעם שמצאתי, תמיד היה משהו שהפריע לשיחה. וככל שאני אגלה את האמת מהר יותר, כך אוכל לספר לפנסי את הממצאים מהר יותר. לא שאני לא יכולה לדבר איתה בלי קשר לממצאים... אבל היא בטח תשאל על זה, ואני לא רוצה להגיד שלא הצלחתי ו... ולכן, אני חייבת לדבר עם רון!

חיכיתי בסבלנות לאורך כל היום, מחכה לרגע המתאים. ישבנו בחדר המועדון, כל אחד עסוק בשיעורי הבית שלו. מידי פעם הרמתי את עיניי מהסיכומים שלי, מתפתה להתחיל את השיחה, אבל עוצרת את עצמי. 'לחכות לרגע לבד', חזרתי ואמרתי לעצמי.

לפתע הארי קם ממקומו. "אני הולך לשירותים," הוא אמר.

הבטתי בו בעיניים נוצצות. הוא היה נראה מופתע. משכתי בכתפיי. ברגע שהוא יצא מטווח הראייה, קמתי מהכורסה והתיישבתי לצד רון, על הספה, נועצת בו מבט סקרן.

"מה?" הוא שאל, בבלבול.

"אז..." משכתי את ההברות. "אנחנו כבר בשנה השישית, ואף פעם לא שמעתי אותך מדבר על בנות."

פניו, מכוסות הנמשים, של רון האדימו קלות. "ל... למה את אומרת את זה, פתאום?"

"סתם. סקרנות," היא צחקה.

רון כיווץ את גבותיו. "הרמיוני," הוא לחש, מביט לצדדים בחשש. "אני לא הומו."

הבטתי בו בהפתעה.

"זאת אומרת," הוא המשיך," אני בסדר עם בנים שהם הומואים, או בנות שה..."

"רון!" קראתי בחיוך. "זה לא מה שרציתי להגיד!"

"אה," הוא גירד את עורפו בבלבול. "אז, מה כן רצית? אני לא מבינן, למה את שואלת על זה פתאום..."

"סתם," אמרתי. הדברים שהוא אמר הוציאו אותי מריכוז. "אממ..." מלמלתי, מנסה לנסח את מה שאני רוצה להגיד בראשי.

"רגע!" המבט של רון הפך למזועזע. "זה לא קשור לשיחה שהייתה לך עם פרקינסון, נכון?!" הוא קרא.

חייכתי באשמה.

"הרמיוני!" הוא קפץ ממקומו. "את מנסה לשדך בינינו?!"

הוא גרם לכמה מבטים מופתעים מרחבי החדר.

"ששש!" לחשתי, לא מצליחה לעצור גיחוך. "טוב, תראה..."

"הרמיוני," רון אמר, גבותיו מכווצות. "אני מבין שאת אומרת שהיא נחמדה, אבל אני לא רוצה להיות חבר של פרקינסון..."

מצמצתי בבלבול. "מה?" שאלתי. "לא! אני לא מנסה לשדך אותך עם פנסי." ואני חשבתי שלראשונה בחייו רון הצליח להבין משהו, מבלי שאמרתי לו מפורשות...

רון העביר יד בשערו. "אה," הוא אמר.

נשמתי עמוקות. "אבל, אני מנסה לברר, אם אתה ומיליסנט..." השתתקתי וחיכיתי לתגובתו.

הוא לא הגיב מיד, ולא ידעתי אם זה טוב, או רע. הוא נע באי-נוחות והיה נראה מהורהר. "היא סלית'רינית," הוא אמר, לבסוף, בקול שקט.

"נכון. ו..?" שאלתי, בולעת רוק.

רון שיחק עם אצבעותיו. "אז, זה מוזר..."

"למה זה מוזר?" שאלתי ברוך, מניחה יד על ברכו. "אם היא מוצאת חן בעיניך, לא אמור להפריע לך שהיא סלית'רינית..."

"בטח שזה אמור להפריע!" זעק קול מאחורינו, גורם לנו לקפוץ בבהלה. הסתבר, שהארי חזר מהשירותים והתיישב על הכורסה. "וחוץ מזה, אתה, באמת, רוצה לנשק מישהי שהתנשקה עם מאלפוי?!"

רון והרמיוני נראו מבולבלים.

"לא כל הסלית'ריניות הת..." התחילה, ואז הבנתי שגם הארי הניח את אותו הדבר כמו רון. נאנחתי בייאוש. "הארי, אנחנו מדברים על מיליסנט."

"אה," אמר הארי בבלבול. "זה לא משנה!" הוא המשיך, כעבור רגע. "הם כולם אותו דבר. כולם שם עושים מה שמאלפוי אומר להם לעשות."

"זה לא נכון," עניתי, מנסה שלא להיאנח בקול. קיוויתי שייקח להארי יותר זמן לחזור... אבל לא יכולתי להחזיר את הזמן לאחור (לצערי, מחולל הזמן לא היה אצלי יותר). "רון, אני אגיד לך משהו מאוד קלישאתי, אבל מאוד נכון – אתה צריך ללכת בעקבות מה שהלב שלך אומר לך."

הארי נחר, גורם לי להפנות אליו מבט כועס.

"ואם אני לא יודע מה הוא אומר לי..." לחש רון, הכנות שבקולו מפתיעה כל כך. התאמצתי להתנגד לדחף להצמיד יד למצחו ולבדוק אם הוא חם.

במקום זאת, חייכתי בחום ולחצתי על כתפו בעידוד. "אני חושבת, שאתה צריך לנסות לדבר איתה."

"ואני חושב," קרא הארי, מחקה את טון הדיבור שלי בצורה מעצבנת. "שאתה צריך להיזהר. שלא נגלה בסוף, שכל זה היה תוכנית של מאלפוי, כדי לגלות את הסודות שלנו!"

"הארי," אמרתי, בקול מעט תקיף, כי הוא התחיל לעלות לי על העצבים. "אני חושבת שאתה אובססיבי. לא כל דבר שקורה, הוא תוכנית זדונית של מאלפוי."

הבעת פניו של הארי הביעה חוסר הסכמה מוחלט. גלגלתי עיניים.

***

יום שבת היה חמים ושמשי. ישבתי על הדשא בחוץ ונהנתי מהאווירה הרגועה.

"הרמיוני!!!" נשמעה קריאה מאושרת, שגרמה לי להרים את ראשי מהספר.

ראיתי את פנסי רצה לכיווני ומנופפת בידיה. הנחתי את הספר על הדשא וקמתי לקראתה. היא האטה את ריצתה ככל שהתקרבה, פניה זרחו.

"הרמיוני, את מלכה!" היא קראה, קופצת עלי בחיבוק.

צחקתי בחום וחיבקתי אותה בחזרה. תחושה חמימה התפשטה בגופי. לא יכולתי להסביר את התחושה עד הסוף, אבל היה משהו בקלילות הזו שגרמה לי לזרוח מאושר. מאז ומתמיד אהבתי לחבק, הבעיה הייתה שככל שהתבגרתי, אנשים התחילו להניח הנחות לגבי החיבוקים שלי. שמעתי את השאלה 'את חברה של רון, או של הארי?', יותר מידי פעמים. למה הייתי חייבת להיות חברה של מישהו מהם?! זה לא הפריע לי יותר מידי, אבל כן גרם לי לחשוב פעמיים, לפני שהפגנתי קרבה פיזית. לכן, לא רציתי שהחיבוק ייגמר. היה נחמד כל כך, פשוט לעמוד ככה, בלי הצורך להסתכל לצדדים, בלי לשמוע לחשושים – משום שאף אחד לא מעקם את האף כשהוא רואה שתי בנות מתחבקות ואף אחד לא מנסה לתת לזה משמעות נסתרת.

"אני לא מאמינה, שבאמת, גרמת לזה לקרות!" המשיכה פנסי, בהתרגשות בלתי-פוסקת. היא התרחקה וחייכה באושר. היה לי חיוך מקסים, שחייב אותי לחייך בחזרה.

"איך ידעת איפה אני?" שאלתי.

"וויזלי אמר לי," היא אמרה, עיניה מנצנצות. "כשהוא בא לקחת את מילי לשיחה."

החיוך שלי התרחב ופנסי מחאה כפיים.

"אני כל כך שמחה!" היא קראה, מקפצת במקומה, בצורה שבחיים לא חשבתי שתתאים לה. "את לא מבינה כמה שאני משפפת אותם!"

"אני שמה לב," עניתי, צוחקת. "אני בדרך כלל לא מעודדת שיפופ של אנשים אמיתיים... אבל הם באמת חמודים."

"אני ממש-ממש מקווה, שהם יהיו ביחד!" היא אמרה.

"גם אני," צחקתי. "והגיע הזמן שלרון תהייה חברה! אולי, זה יגרום לו להתבגר, סוף-סוף."

פנסי צחקה.

"עכשיו, נשאר לשדך את הארי," הוספתי. "אולי, אם נמצא גם לו חברה סלית'רינית, הוא יפסיק לחשוב שכולכם בובות של מאלפוי!"

"הוא, באמת, חושב ככה?" התפלאה פנסי. "זאת אומרת, אני מידי פעם זורקת הערות על גריפינדורים, אבל אין לי, באמת, בעיה אתכם..."

"כן..." נאנחתי. "הוא בטוח שהכול תוכנית זדונית של מאלפוי. את לא מבינה, כמה שהבנאדם אובססיבי!"

פנסי צחקה. "אז, אולי, צריך לשדך לו את מאלפוי?"

מצמצתי, מנסה להבין אם שמעתי נכון. המבט שלה הפך לרציני והיא הנהנה.

"את, באמת, חושבת ש..?" אמרתי, בקול מהורהר, מנסה לעבד את המידע.

"אני, בעיקר, צחקתי," היא ענתה.

נשכתי את שפתיי, יודעת שזה הרגל שצריך להפסיק. "את יודעת, זה, יכול להיות, רעיון לא רע..." אמרתי באיטיות.

פנסי צחקה. "נחשוב על זה."

לשדך את הארי ומאלפוי? המממ... מצד אחד, זה נשמע רעיון נורא. אבל, מצד שני... אולי, באמת? הארי אובססיבי אליו. ואולי יש שם משהו?

"את יודעת," אמרה פנסי, קוטעת את מחשבותיי. "אם למילי יהיה חבר , אז היא בטח תסתובב איתו כל היום. זה אומר – שאני צריכה חברה חדשה. ובגלל שהחבר הזה הוא וויזלי, כנראה שגם את."

צחקתי.

"מה את צוחקת?!" היא קראה, תוך כדי הרמת גבה. "אני מציעה לך הצעה של פעם בחיים!"

"הו," החיוך שלי התרחב. "אז, מי אני, שאסרב להצעה כזו!" קראתי, מניחה יד מעל לבי.

פנסי החזירה חיוך.

"עכשיו, כשהם ישאלו אם אנחנו 'בסטיז', אני אוכל להגיד שכן!" אמרתי, צוחקת.

היא נראתה מופתעת. "מתי הם שאלו את זה?"

משכתי בכתפיי. "אתמול."

היא נענעה את ראשה בגיחוך. חייכתי.

המשכנו לעמוד כך במשך כמה דקות והתחלתי להרגיש את המבוכה הולכת ומתגברת. על מה יכולתי לדבר עם מישהי, שזו השיחה השנייה שלי איתה? הקלילות שהרגשתי נעלמה וחשש התגנב ללבי, מקשה עלי למצוא נושא חדש לשיחה. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה 'מזג אוויר נחמד', אבל לומר משהו כזה, זה כמו להודות שאין לנו על מה לדבר.

"מה את קוראת?" שאלה פנסי, קוטעת את רצף המחשבות שלי. היא הצביעה על הספר, שהשארתי על הדשא מאחוריי.

ברגע הראשון, חשתי הקלה – מצאנו על מה לדבר! ועוד על ספרים! אבל אז, חשבתי על הספר עצמו והחשש חזר והתגבר. נאנחתי. "זה 'שר הטבעות'," אמרתי בזהירות. "זה ספר מוגלגי..."

פנסי חייכה. "מגניב! על מה זה?"

כיווצתי מבט. "זה... לא מפריע לך?" שאלתי, חוזרת לנשוך את שפתי התחתונה.

"הרמיוני," היא צחקה, גורמת לכובד שהרגשתי בחזי להיעלם. "אני יודעת שההורים שלך מוגלגים... זה הגיוני שתקראי ספר מוגלגי."

"כן, אני מבינה שזה הגיוני," עניתי, מכחכחת בגרוני. "אבל, זה לא מפריע לך?"

היא המשיכה לצחוק. "לא כל הסלית'רינים הם דראקו מאלפוי..."

לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק. "זה מה שאמרתי להארי!"

***

אני לא יודעת כמה זמן ישבנו שם. שעות, כנראה. דיברנו על 'שר הטבעות' ועל כמה שהעלילה שלו דומה באופן מחשיד לספר הקוסמים, 'טבעת המכשף'. דיברנו על מאכלים – וגילינו שהקינוח האהוב על שתינו הוא גלידת פיסטוק. דיברנו על כל כך הרבה דברים, שהתחלתי להרגיש, כאילו אנחנו חברות כבר שנים. וגם, היה קל כל כך לדבר איתה – היא לא קפצה למסקנות, או התרתחה משום-סיבה, כמו הארי או רון. והיא הבינה אותי והתעניינה בדברים שמעניינים אותי ו... מי יודע, אולי מצאתי את הנפש התאומה שלי?

"איך הסתדרתי כל הזמן הזה, בלי חברה כמוך?" שאלתי, מצחקקת.

"אני, באמת, לא יודעת," ענתה פנסי, בחיוך. "אני מדהימה!"

הצחוק שלי התגבר. לפתע, הרגשתי את בטני זועקת בכאב. הסתכלתי סביב. "אממ, אנחנו צריכות לחזור, שלא נפספס את ארוחת הצהריים."

פנסי הצמידה יד לבטנה. "כן, וואו! לא שמתי לב שאני רעבה."

קמתי ממקומי, מחזיקה את הספר מתחת לבית השחי, והושטתי יד לעברה. היא לקחה אותה וחייכה בחום. כשהתחלנו להתקדם לעבר הטירה, ידנו נותרו משולבות.

"איזה כיף שאפשר לשלב ידיים ככה," אמרתי, מחייכת. "בלי שאנשים יניחו הנחות."

להפתעתי, היא לא החזיקה חיוך, אלא נראתה מהורהרת. "כן..." היא ענתה. רציתי לשאול, אבל חששתי, מפחדת להעלות נושא רגיש. אולי, עדיין לא הכרתי אותה מספיק.

***

כשהגענו לאולם הגדול נפרדנו זו מזו וכל אחת מאיתנו פנתה לעבר השולחן שלה. כשהתקרבתי לשולחן, לעבר המקום הריק שראיתי לצד הארי, הבחנתי בכמה דברים – א. רון נראה מאושר. ב. הארי לא.

רגע לפני שהתיישבתי, הבטתי לעבר שולחן סלית'רין, מוצאת את פנסי מביטה לכיווני. היא נופפה בידה, גורמת לי לחייך ולהחזיר נפנוף. ראיתי אותה מחליפה כמה מילים עם מיליסנט, שישבה מולה ואז מרימה מבט שוב ומהנהנת לכיווני בהתלהבות. חייכתי בתגובה והתיישבתי בשולחן.

ואז, הבחנתי בדבר מוזר – לראשונה בחייו, צלחתו של רון הייתה נקייה וריקה. הבטתי בו בעניין. ראשו היה שעון על כפות ידיו ומבטו היה חולמני. חיוך מטופש היה מרוח על פניו.

"הרמיוני, יופי שאת כאן," אמר הארי במרירות. "עד עכשיו, הייתי צריך להתמודד איתו בעצמי!"

"הוא נראה שמח," משכתי בכתפיי.

הארי עיקם את אפו.

"נו, רוני, איך היה?" שאלתי בחיבה.

רון התנער והביט בי בהפתעה. "ה-ר-מיוני!" הוא קרא בהתלהבות, מושך את ההברות. אם לא הייתי מודעת לפגישה שהייתה לו עם מיליסנט, הייתי, כנראה, חושבת בדאגה שהוא שיכור.

הבטתי בו בשאלה וחיוכו התרחב אף יותר.

"היא נישקה אותי..." הוא לחש.

לא הצלחתי לעצור את צווחת ההתרגשות שבקעה מפי ומיהרתי לכסות אותו, במבוכה. הארי נחר בחוסר הסכמה.

"רון!!! אני כל כך שמחה בשבילך!"

"גם אני..." הוא אמר, בחולמנית. "היא מושלמת!"

"היא סלית'רינית," ענה הארי, בקרירות.

"הארי, לא כל הסלית'רינים הם מאלפוי," אמרתי, בתקיפות. התאמצתי לשמור על פרצוף רציני, למרות שהמשפט האחרון גרם לי לחשוב על השיחה עם פנסי.

הארי כיווץ את שפתיו, גורם לי לחשוב עוד יותר על השיחה הזו. בעיקר על החלק עליו ועל מאלפוי.

"אני חושבת, שאתה צריך לתת להם הזדמנות," אמרתי, מנסה להמשיך להישמע רצינית. "ללמוד להכיר אותם."

"ואיך את מצפה שאני אעשה את זה?!" הוא שאל, בגבות מכווצות.

"עדיין לא חשבתי על זה עד הסוף," עניתי, בקריצה.

הוא כיווץ את מבטו עוד יותר. "אני לא רוצה לדעת למה את מתכוונת..." הוא אמר בדאגה.

"מילי..." שמעתי את רון נאנח, גורם לי לגחך בילדותיות.

אולי זה לא נורא כל כך לשפפ אנשים אמיתיים, מידי פעם...

***

הפרק הקודם		הפרק הבא