הוואנשוטים שלי

היי למי שלא קורא את זה! עם מישהו קורא את זה בכל...

טוב אז זה פאניפיק/וואשוט של "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" עם מישהו מקיר...

ממליצה למי שלא קרא. יכול להיות קצת קריפי אבל זו סדרה מעולה!

אז כן... אישית, אותי עניין מאוד לשמוע סיפורים על עוד משונים חוץ מאלו שמוזכרים בספר. אז עשיתי מה שכל כותב היה עושה, כתבתי כזה.

כן, מקווה שמישהו כאן מקיר.

אזהרה! מכיל ספויילרים לספרים הראשון עד השלישי!

 סיפורי המשונים

סיפור ראשון:

פרטי המשונה:

שם: מלודי בראיינט 

גיל: 11

יכולת משונה: היפנוט בעזרת מילים וקול

זמן מקור: בערך 1920

עתית: לשעבר: מיס סוואן

לולאה: אין

היא סיפרה לי את סיפורה לפני זמן לא רב, נערה, לא, בקושי נערה, בת אחת עשרה, ששמה מלודי.

היא אמרה שהיא רוצה שיזכרו את החברים שלה, ואת העתית שלה, מיס סוואן. (swan- ברבור)

כשהייתה רק תינוקת, היא היפנטה בטעות את הוריה בעזרת קולה, ולאחר מכן הם זרקו אותה לרחוב. היה לה מזל וחבורת משונים צעירים שנזרקו מבתיהם וגדלו ברחוב אימצו אותה אליהם. הם היו שמונה בסך הכל. תשעה איתה.המנהיג שלהם, שימש לה אבא, או לפחות אח גדול, ככה היא אמרה. היא הייתה איתם עד גיל אחת עשרה, ואז התרחש אסון. פיצוץ של מפעל מקומי שהרג רבים. ואת חבריה. היא ניצלה רק משום שהייתה הצעירה ביותר, ככה היא אומרת, ונשארה לשמור על המחסה שלהם ברחוב. בעקבות הפיצוץ, באה עתית לבחון את המקום. והיא מצאה שם את מלודי, בוכה על חבריה, המשפחה שלה.

העתית, מיס סוואן, לקחה את מלודי תחת חסותה.

את שמונים השנים הבאות העבירה מלודי בלולאה בכפר חקלאי נידח. אבל אחרי שמונים שנה החלו פלישות החלולים והרשפים.

את הקטע הזה מלודי זכרה במדויק, למרות שרצתה לשכוח אותו. ואני אצטט אותה:

' כל כך פחדתי, אני זוכרת איך הסתכלתי אחורה, אל החווה בה גרנו, בני חסותה של מיס סוואן, זה קרה לפני חודשים אחדים בסך הכל אבל זה מרגיש כאילו זה קרה לפני נצח. 

לידי עמדו, טד, ששולט במים. מיי, קוראת המחשבות. וברני הקטן, בעל זנב - ויכולות - של קופיף.

מיס סוואן נלחמה בהם, ואנחנו ניסינו לעזור, אבל ברני הקטן היה… קטן, בסך הכל - בגוף - בן שש. לכן לא יכל לעשות הרבה. חוץ מלזרוק אזהרות ומילות עידוד גם מיי לא הייתה מועילה, היכולת שלה לא התקפית. הקול שלי בגד בי ולא הצלחתי לזמר מילה אחת, לכן גם יכולותיי היו חסרות תועלת. טד ניסה, אבל הוא לא היה חזק מספיק. " לכו, טד! צאו מכאן!!" צעקה מיס סוואן לטד, המבוגר מבינינו. "לכו לרובע השטן! בלונדון!" בשלב הזה הצטרפו אלינו לואי ולסטר, תאומים בעלי יכולת התמצאות על טבעית. אפילו מי ששרד לא היה שורד בלעדיהם. ' 

יהיו מתים. זה מה שחשבתי כששמעתי אותה אומרת את זה. אבל לא הפרעתי לה לספר.

' אבל הזמן אזל, הייתי חייבת לפעול אחרת היינו מתים יחד עם הלולאה ומיס סוואן. גם עכשיו אני לא יודעת מאיפה היה לי הכוח לעשות את מה שעשיתי. התחלתי לזמזם מילים במשונית עתיקה. לא ידעתי את השפה היטב, אבל מאז, כל מילה ומילה זמינה לי. אמרתי לרשפים ולחלולים לעזוב, להסתלק רחוק בתוך הלולאה. זה לא החזיק הרבה, אבל כן מספיק. 

מיס סוואן דחפה אותנו אל מחוץ ללולאה דרך הפתח, ערימת חציר ישנה, מתחתיה הי בור נסתר, שגם היו מוצאים אותו היו חושבים שחפרו את זה כמה ילדים כדי להגיע לצד השני של העולם או משהו.

היא אמרה שהיא תבוא אחרינו… אבל היא לא הספיקה. 

שוטטנו במשך זמן מה, עוברים מלולאה ללולאה שנמצאה על ידי לואי ולסטר. במהלך השיטוט טד חלה ומת. קברנו אותו, בכינו עד שהבנו שטד היה רוצה שנמשיך, שנשאר בחיים. אז המשכנו לשוטט עד שהגענו ללונדון, ולרובע השטן. התחזנו לילדי רחוב משונים רגילים. מה שהיה קל כי בשלב כלשהו, רובנו באמת היינו כאלה. כעבור יומיים לסטר מת ממחלה. ואז לואי, אחותו התאומה, תלתה את עצמה מרוב צער. 

היינו ליד ג'ייקוב, אמה והאחרים כשהתרחש הפיצוץ של הלולאה. מה שאיתחל את השעונים הפנימיים שלנו. מיי מתה בקרב. ברני הקטן ואני, אנחנו עברנו לגור מחוץ ללולאות. אימצה אותנו מישהי בשם נתליה בראיינט. הבן שלה הוא משונה וחיי ברובע השטן. שניהם החליטו שיהיה לו יותר טוב שם. קיבלנו ממנו תמונות.

מאז עברו כמה חודשים. אנחנו מתאוששים, אבל שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם… '

היא בכתה קצת אחרי זה. ואז הלכה. הניחה לי ולזיכרון הצילומי מדי שלי לעשות את העבודה שלנו ולהעלות את סיפורה על הכתב. היא גם יוצרת מוזיקה, התגנבתי לשמוע אותה כמה פעמים - סליחה על זה - והיא…. אין דרך אחרת לומר את זה, מהפנטת!    

הפרק הקודם		הפרק הבא