לינדה רקוויל

תודה רבה לחנה(בוצדמית גאה) שביטא את הפרק.

הסבר קצר על מה הולך לקרות בפאנפיק הזה- אז זו הגירסה שלי לגורלו של אפולו 5:
אפולו מביס את הקיסר נירון. כוח הנבואה חוזר. מג מצטרפת אל הציידות ואפולו מחליט לא להיות אל ולהפוך לרופא במחנה יופיטריש.
בהמשך יובנו שאר הדברים.
--------------------------------------------------------------------------------------------------
תמיד ידעתי שאני שונה.
אבל עד שעשיתי שלום בין ה-
"רגע"! קטע אותי בון "אמרנו בלי ספוילרים. בוא נתחיל מההת..."
"יאללה, די כבר"! צעק שון וקטע את דבריו של בון באיבם "נמאס כבר מה'בלי ספויילרים'. אחר כך כולם מדלגם לסוף. תמשיכי כבר".
"אתה אל תגיד ללינדה מה לעשות"! נזעק בון "אם מישהו מדלג לסוף זה הבעיה שלו"!.
"אולי תסתום כבר"? המשיך שון בכעס "ואם כבר, אתה זה שאומר ללינדה מה לעשות. אז תקשיבי לינ"-
"אנשים תרגיעו בבקשה" ניסיתי להרגיע את הקולות בראשי "שמתם לב שאתם רבים על שלו. קצת אבסורדי אם חושבים על זה"... התלבטתי איך להמשיך ובסוף החלטתי "נעשה פשרה. אני אתחיל מההתחלה אבל בון צריך עכשיו להיות בשקט עד סוף הפרק, אוקיי?"
"אוקיי" ענו שניהם יחד.
נאנחתי בהקלה. לפעמיים זה לא קל להיות אני.
אבל עזבו אותי עכשיו, בואו נתחיל את זה מההתחלה.
תמיד ידעתי שאני שונה..
קוראים לי לינדה רקוויל. יש לי שיער שחור ועיניים ירוקות. אני בת ארבע עשרה ונחשבת חכמה יחסית לגילי. אני גרה בניו יורק, בשדרה השביעית.
ההורים שלי שלחו אותי לפני חודש לפנימייה לבנות בלבד.
וואו זה לא רגיל לי שהצלחתי לחשוב כל כך הרבה. בדרך כלל קוטעים אותי הרבה לפני.
"הא"! צחקק שון "את ביקשת את זה!"
"טוב לינדה אני נרדם פה" התחיל בון לומר בקול משועמם להחריד, אבל הפסיק כשנזכר בעיסקה שקבענו.
"הא, בון חייב לסתום סוף סוף"! גיחך שון בזדוניות "אז ככה אנשים, אני שון ואני מולך! אני נראה- איך צחקתי עליכם אני לא נראה בכלל.
אז קיצור, מה שרציתי לומר לכם זה שבון הוא היצור... רגע, הוא לא יצור, מהו בדיוק? לינדה תבדקי בווקיפדיה!
קיצור בון הוא המשהו הכי מוזר שקיים! רגע הוא בכלל לא קיים! חחחחחח " צחק שון צחוק מרושע.
"אמאמאמ"! מלמל בון.
"טוב חברים, להרגיע בבקשה. איפה היינו?
אה נכון, אני לומדת בקונטפט, זה די בסדר, אני ממש אוהבת את החברות שלי פה והשיעורים מעניינים.

"בנתיים, לא יודע מה עם בון עכשיו, אני נרדם"! מלמל שון.
*בון משמיעה נחירה*
טוב אני מתחילה בסיפור, חשבתי.
זה התחיל כמו יום לימודים רגיל. ירדתי לשיעור מדעים, ולהפתעתי בכניסה לכיתה עמדה רייצ'ל.
אתם בטח שואלים למה זו הפתעה?
אז ככה, רייצ'ל נוגהגת פעם בתקופה להעלם מקונטפט. וגם כשהיא כבר פה, נדירות הפעמים שהיא נכנסת לשיעורים. אני אף פעם לא מבינה איך עוד לא העיפו אותה מפה, אבל יש שמועות שאבא שלה עשיר מאוד ומשלם הרבה כדי שישאירו אותה.
לרייצ'ל אין בדיוק חברות, ולא נראה שזה ברשימת הדברים שהיא זקוקה להם. יש לה שיער אדום מתולתל, עיניים ירוקות, והיא לובשת תמיד מכנס ג'ינס מרוט עם קישקושי טים לרוב וסווצ'רט לבן.
בית הספר שלנו מאוד מקפיד על לבישת התלבושת האחידה שלנו, ובגדיה של רייצ'ל בולטים כסימן של מרדנות.
"הי רייצ'ל" זרקתי לעברה כשאני מניחה את ספרי במקומם.
אממ... היי" היא ענתה והוסיפה בהססנות "איך קוראים לך?"
לומר שלא נעלבתי מזה שהיא לא זכרה את השם שלי יהיה שקר.
"אני לינדה. וטוב לפגוש אותך" עניתי, וחשבתי לעצמי שתמיד כדאי לתת לאנשים חדשים עוד ניסיון.
רייצ'ל חייכה חיוך מזויף, והלכה לשבת במקום שלה.
מה הסיפור של הבן אדם? אני כל כך משעממת? חשבתי בעצבנות.
"כן"! נשמעו שני קולות בראש שלי.
נאנחתי. תמיד כשאני חושבת שהם יהיו בשקט, הם רק נהיים יותר מעצבנים.
"שמענו את זה" רטן שון במציאות "ובון אסור לך לדבר, רוצה להתחיל איתי" הוא המשיך בהתגרות.
"טוב שקט"! חשבתי כשאני נזהרת לא לומר את זה בקול.
(אם אתם רואים אנשים שמדברים לעצמם, תנו להם את המספר שלי, אולי יש להם את הבעיה שלי והם יוכלו לעזור לי!)
אחרי כחמש דקות של שתיקה מביכה בכיתה נכנסו החברות הטובות שלי ג'ואי ואמה.
אני תמיד צוחקת איתן ואומרת שהן תאומות שהופרדו מלידה. הן ממש דומות. שתיהן באותו הגובה, עם מבנה גוף זהה, לשתיהן יש עור ממש בהיר, כמעט לבן. שיער שחור. אפילו קול דומה!
הדבר היחיד שמבדיל ביניהם זה העיניים. לאמה יש עיניים שחורות, ולג'ואי יש עיניים ירוקות בהירות מאוד.
"לי"! קראה אמה בהתלהבות. (לי, קיצור של השם שלי(
"מה קורה חברה"? שאלה ג'ואי.
"אתן יודעות, כרגיל" עניתי.
"אתך שום דבר לא רגיל" מלמל שון בתוך ראשי
פטפטתי בהתלהבות עם אמה וג'ואי. תוך כדי שדיברתי, הייתה לי הרגשה שמישהו מסתכל עלי,
אתם מכירים את זה?
"לא..." ענה שון בתוך ראשי.
"לא דיברתי אתך" עניתי בכעס.
"לי"? שאלה אמה.
קלטתי שדיברתי בקול. "כלום שכחי" עניתי. לפתע הרגשתי תפיחה על גבי, הסתובבתי, ולפליאתי זו היתה רייצ'ל "אנחנו חייבות לדבר"! היא אמרה בקול לחוץ.

		הפרק הבא