הטעות - מתוקנת

"מלפפונים: יש, שמלות: כמובן..." 

"סופי," התרגזה אגתה, "למה גררת אותי לכאן?"

"בגלל שאני צריכה שמנהל בית הספר יראה אותי עושה מעשה טוב ו מבלה אתך, וגם כי הוא צריך לדעת שאנחנו הזוג המושלם לחטוף", רצתה סופי לומר, אך במקום זה רק פלטה "כי את החברה הכי טובה שלי".

"ולמה את מאמינה בזה עוד?"

"כיוון שהכל אמיתי. יקירתי, את לא קוראת ספרים?" השיבה סופי בתמיהה.

"לא - כלומר, כן - אבל אני לא מאמינה בהם- כלומר, את מבינה." גמגמה אגתה.

"ראיתי משהו!"

לחדר נכנס סטפן, אביה של סופי, בריצה.

"תתחבאו!"  הורה להן, "אגתה, סופי!"

הוא הסתכל על המיטה, סופי לא כאן. 

"סופי?" אחרי כמה שניות גם אגתה נעלמה. "מה קורה כאן?"

סטפן רץ לעבר הכיכר, וראה את אגתה וסופי נגררות על ידי צל.

"המזוודות שלי!" יללה סופי.

"החיים שלי!" יללה אגתה.

הן נגררו לעבר היערות, אנשי הכפר צועקים להן שיחזרו.

"מי בכלל גורר אותנו?" תמהה אגתה.

"השמלה שלי תתלכלך!" הייתה התשובה של סופי.

אחרי שעה ארוכה בה סופי ואגתה נגררו על ידי מן צל מוזר, הצל שחרר אותן, באמצע היערות.

"הממ?"

הן לא הספיקו לתהות מה הולך פה, כיוון שהן הרגישו שמשהו מצל עליהן לפתע, ואז הן מתרוממות, משהו שורט אותן בגב…

"אגי, אנחנו בדרך לחלום!" התרגשה סופי, אבל התרגשותה הפכה לפחד כאשר ראתה את המפלצת שסוחבת אותה. אגתה ראתה איך סופי נבהלת, והסתכלה גם.

"הצילו! לא רציתי בכלל להיות פה!"

הן קלטו שהמפלצת סתם מכאיבה יותר כשהן צורחות, אז הבנות שתקו. 

אחרי כמה דקות סופי התחילה להרגיש שהאחיזה בה רופפת. 

"סופי, לא!"

אבל סופי כבר נפלה מאחיזת טפרי הציפור-המפלצת.

סופי הרגישה שהיא צומחת מתוך האדמה. היא ראתה עוד נערות שאותו הדבר קורה להן. זה משונה, חשבה.

אחרי שעלתה על פני האדמה, הבינה שלשתוק לא יעזור לה בכלום. 

"הי," פנתה לנערה יפהפייה, מחייכת את החיוך הכי ידידותי שלה.

"שלום, אני ביאטריקס." 

"אני סופי. מה הולך לקרות עכשיו?"

"אממ, אני מניחה שתהיה איזו קבלת פנים. אהבתי את האיפור שלך. אל תדאגי, לכולנו השמלה נקרעה מהטפרים."

סופי נרגעה סוף-סוף.

"תודה רבה," אמרה סופי בחיוך. "תגידי, מתי נראה את הבנים?"

ביאטריקס חייכה בחינניות.

"אני מניחה שבטקס קבלת הפנים. מאיזו ממלכה את?"

סופי נראתה מבולבלת. 

"מאיזו ממלכה את?" שאלה את ביאטריקס.

"אני מג'ונט ג'ולי. הנכדה של אצבעונית." אמרה ביאטריקס. "אני חושבת שאנחנו מפגרות אחרי השאר."

ובאמת, הנסיכות התחילו להתקדם.

שתי החברות החדשות והבלונדיניות הלכו שלובות יד ביד אחרי כולן.

בצד השני של החפיר, המצב היה קצת פחות עליז…

"את קוראת? אני לא מאמינה, דווקא אנחנו נתקענו עם קוראת!" נבחה נערה לבקנית.

"נו, אנאדיל," התנשפה בזעם נערה עגלגלה. "תהיי נחמדה! אני דוט, הנבחנית שנשמעת כמו כלב צרוד היא אנאדיל. הסטר זו זאת שנראת כאילו דרסה אותה מכונית."

אגתה העיפה מבט לעבר אחת המיטות בחדר המלוכלך בדיוק כפי שצריך לדרוש מחדר. הייתה שם נערה, ועל עורפה קעקוע של שד בצבע ארגמן.

"אני מניחה שאם איכשהו העולם הזה קיים, זה עולם האגדות. מה שאומר," היא העיפה מבט מלגלג לעבר אנאדיל. "שבית הספר הזה מלמד איך להפוך לחלק מתוך סיפור אגדה משל עצמך. וזה אומר, שאתם צריכים לדעת משהו על אגדות. אני הייתי אגתה, אתן הייתן אתן. ערב טוב."

עכשיו לא רק אנאדיל לגלגה.

הי, אם מישהו רוצה לכתוב אתי את זה (שזה יהיה פאנפיק משותף), אז שיכתוב בתגובות ו\או ישלח ה"פ

כמובן שהוא יקבל חלק מהחרמשים