החיים ללא בלטריקס

"שלום, אני הארי," אמר הארי בביישנות לילד שנראה בערך בגילו, והיה מוקף חברים.

הילד הפנה אליו מבט מעט לועג.

"נוויל," לחץ את ידו.

"אני יכול לשבת אתכם?" 

"אני מניח." אמר נוויל ומשך בכתפיו, ואז הבחין בהדוויג. "הי, מי קנה לך את התנשמת הזאת? היא מסוג החזק, האלו ששנים יוכלו לסחוב לך ינשופים. אמא שלך?"

"אין לי אמא."

"טוב, לי יש."

הארי היה מופתע מחוסר הטאקט של נוויל.

הארי הבחין בילדים אחרים שישבו בקרון ושוחחו עם חבריהם החדשים.

הוא התחיל לדבר אתם. אחד מהם הציג את עצמו כרון וויזלי.

הוא לא כל כך התחבר אתו, ולא נראה שרון מרגיש בנוח מהבורות של הארי בתחום הקוסמים, ההפתעה שלו מכל דבר קטן והנאיביות שלו. 

אבל הוא בכל זאת התלהב מהצלקת. 

למשך שלוש דקות, ואז מצא תירוץ לדבר עם ילד אחר.

"...בלק. הסנדק שלך."

הארי חייך באושר. אחרי השנה הראשונה, בה תלמידת רייבנקלו בשם הרמיוני גריינג'ר סיפרה לדמבלדור על קווירל, ובשנה השנייה רון וויזלי עזר לה לספר למורים על חדר הסודות, גם הוא קיבל קצת אקשן. ואפוטרופוס קוסם. 

"אני אעבור לגור אתך?"

"כמובן."

הארי קפץ בשמחה במקומו.

יומני היקר,

אני לא מבין מה הולך כאן.

אחרי שרשמו אותי בנגוד לרצוני לטורניר משולש כלשהו, אני אפילו פחות פופולרי, אני גונב את המקום של סדריק וגם הטורניר הזה לגילי 17+

מה עוד?

שאלה רטורית. 

אני גם אפילו לא מצליח להיכשל כדי שיעיפו אותי מהטורניר!

החיים לא הוגנים. 

אוף.

"פוטר, למה שמישהו יאמין לך?" צחק נוויל כשהארי נסה לשכנע אנשים שוולדמורט חזר. "אתה סתם הפלפאפי מוזר."

הארי נפגע מעט, אבל בלע את עלבונו.

"כי אני צודק," פלט ופנה לנער אחר, משאיר את נוויל פעור פה.

"קרושיו!" צעק וולדמורט.

"הצילו!" צעק סיריוס.

הארי זעק.

"הארי," קפץ זכריה ממקומו. "הכל טוב?"

"סיוט… לילה," אמר הארי וחזר לישון.

"אתה רציני?" הרים וולדמורט גבה. "אתה מפספס את ההזדמנות שלך למות בכבוד. טוב, אבדה קדברא."