מה היה קורה אם..

השעה הייתה שעת בין ערביים. בסלון באחוזת מאלפוי ניצב שולחן ארוך, שבראשו ישב איש גבוה עם עור לבן, עיניים אדומות, בוהקות, וחריצים במקום אף, כמו נחש. הלורד וולדמורט בדיוק ניהל שיחה קטנה עם אוכלי-המוות שלו, כשהדלת נפתחה בחוזקה ונכנסו בה שני אנשים - האחד, עם שיער שחור ושמנוני ואף גדול מעוקל, שהליכתו המהירה כשהגלימה מתנפנפת מאחוריו גרמה לו להיראות כמו עטלף מגודל, והשני - תינוק קטן, עם שיער בלונדיני חלק ועיניים אפורות בהירות. 

"לוציוס, נרקיסה - הבן שלכם", אמר סוורוס סנייפ. 

"דראקו!", כעסה נרקיסה מאלפוי, "ביקשתי ממך לשמור עליו, דובי!!", היא אמרה בקול קצת יותר חזק, כך שגם הגמדון ישמע. לחדר נכנס בריצה גמדון בית קטנטן, לבוש במגבת, וצייץ, "סליחה גבירתילי ואדונילי, הילדון המתוקטן (זה אומר מתוק וקטן ביחד)התנהג יפה, אבל אז הילדון התחיל לרוץ, ודובי המסכן לא יודע לרוץ מהר, והילדון אץ-רץ ופתח את הדלת. אני מצטער, אדונילים שלי, זה לא יקרה שוב". לוציוס נראה נזעם, אבל וולדמורט אמר, "אין דבר, אין דבר. בוא תתיישב, סוורוס. מה בפיך?". סוורוס נשם נשימה עמוקה והתחיל לדבר. 

"אדון, אני הייתי לפני כמה זמן בקלחת הרותחת, למטרות הנאה בלבד, ו.. גונבה לאוזניי שמועה שדמבלדור מתארח שם גם" - וולדמורט עיווה את פניו, כולם ידעו שהוא מתעב את דמבלדור - "אז רציתי לנהל איתו שיחה קטנה, אולי לשלוף ממנו קצת מידע על התכניות בהוגוורטס, אז ניגשתי לחדרו. התכוונתי לפתוח את הדלת, אבל אז שמעתי קול מחוספס שאומר ש.. שבשלהי החודש השביעי - כלומר בסוף יולי - נולד ילד ש.. שיישתווה אליך, ו.. ושאף אחד לא יוכל לחיות כאשר השני ממשיך להתקיים, כלומר, אתה חייב להרוג אותו, אדון", סיים סנייפ ונשען בכיסאו. וולדמורט נראה נינוח. "ילד קטן", הוא אמר, "יהיה קל למדי להרוג אותו, בהתחשב בכך שהוא רק תינוק… בלטריקס" - בלטריקס לסטריינג' הזדקפה במקומה למשמע הפנייה הישירה - "אילו משפחות את מכירה שנולדו להם ילדים בסוף חודש יולי?". בלטריקס נראתה נרגשת, ואמרה, "יש - יש את משפחת לונגבוטום, אדון, וגם את משפחת פוטר". סנייפ נרעד למשמע השם פוטר. כולם ידעו שהוא שנא את ג'יימס פוטר, האויב שלו מאז שנתם הראשונה - לא, בעצם, מאז הרכבת להוגוורטס בשנת 1971. אבל… מה עם לילי? לילי, אהובתו הנצחית, שסנייפ אהב מאז שהיו ילדים קטנים. אולי הוא ירצה לחסל את כל החבילה, ולהרוג גם אותה? מג'יימס, כמובן, לא אכפת לו. ג'יימס הרס לו את החיים, אז מגיע לו אותו דבר. 

"לונגבוטום.. פוטר.. חברים במסדר עוף החול, לא?", שאל וולדמורט, והעיר את סנייפ ממחשבותיו. "כן אדוני", אמרה בלטריקס, "אני - אני יכולה לעזור לך אם תרצה".

וודלמורט נראה נזעם. "את חושבת שאני אצטרך עזרה בלהרוג תינוק?! את ממעיטה בערכי, בלטריקס!", הוא צעק. בלטריקס רעדה. "כמוב - כמובן שלא, אדון, אתה הקוסם הגדול בהיסטוריה, ואתה יודע שאני חושבת כך", אמרה. וולדמורט נרגע קצת. "יופי", הוא אמר. "דולוחוב, תשיג לי מקום מגורים של לונגבוטום ופוטר. יאקסלי, אתה תשיג לי מרגלים שמכירים את שתי המשפחות. בקרוב מאוד תהיה לי שליטה מוחלטת על עולם הקוסמים". 

"יש רק בעיה אחת, אדון", אמר סנייפ, "יש שתי משפחות. יש לך רק הזדמנות אחת. במי תבחר?". וולדמורט נראה מעט מודאג. "טוב", הוא אמר, "אני מניח שפשוט אצטרך לנחש. אני חושב שאבחר ב…"

11 שנים אחר כך…

השעה הייתה 10:55. הארי פוטר עמד לעלות לרכבת להוגוורטס. מאחוריו הלכה אישה מעט מבוגרת, נמוכה ושמנמנה, בעלת שיער ג'ינג'י. הארי ראה מולו ילד שנראה מבולבל, מעט שמנמן עם קרפד בידו. הארי שם לב למשהו אדום משונן על המצח שלו, אבל לא הצליח להבין מה זה. הוא החליט להתעלם מהילד ולהמשיך הלאה. 

הארי העלה את המזוודה שלו על הרכבת, והסתובב להיפרד מהאישה אדומת-השיער שהלכה מאחוריו. "להתראות, הארי", היא אמרה, "תהנה!", והארי שם לב שעיניה מעט דומעות. הוא נתן לה חיבוק ארוך.

"להתראות.. אמא".