ויכוחים על שמות

הארי שכב במיטתו וניסה להירדם. לאחרונה הוא סבל מכאבי ראש איומים*. הוא לא רצה להעיר את ג'יני, אישתו, שהייתה בהריון בחודש שמיני, ולכן הלך למטבח להכין לעצמו תה (בכל זאת, הוא בריטי). 

*כעבור שעה*

ג'יני התעוררה משנתה. הייתה לה בחילה והיא הרגישה איום ונורא. פתאום היא שמה לב שהארי לא נמצא בחדר. היא קמה והלכה לסלון, לחפש את הארי. היא מצאה אותו יושב על הספה, אוחז בראשו,

כשכוס תה קרה מונחת על השולחן. "הארי? אתה בסדר? " היא שאלה בדאגה. " ג'יני? מה את עושה ערה בשעה כזאת?" הוא שאל. " הייתה לי בחילה ולא הצלחתי להירדם, ואז שמתי לב שאתה לא בחדר, אז

באתי לחפש אותך."אמרה ג'יני. "למה אתה ער?" היא שאלה. "כאב ראש. לא היה לי נעים להעיר אותך." ענה הארי. " אתה בטוח שאתה בסדר הארי? למה לא סיפרת לי שיש לך כאבי ראש? אתה רוצה שאני אקבע

לך תור בקדוש מנגו?" שאלה ג'יני."אני אהיה בסדר, ג'ין." אמר הארי, אף שהבעת כאב הייתה נסוכה על פניו." להכין גם לך תה?" שאל הארי. "תודה." אמרה ג'יני. הארי הכין עוד תה והביא לג'יני כוס מלאה. לאחר

כמה דקות של שתיקה מביכה הוא החליט שעכשיו אולי יהיה הזמן המתאים לדבר על הנושא שהטריד אותו כבר כמה ימים." ג'יני? אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב." אמר הארי. "על מה?" שאלה ג'יני. "אוקיי.

ג'יני, חשבת על שם לתינוק שלנו?" שאל הארי. " האמת שלא. אנחנו באמת צריכים לחשוב על זה." אמרה ג'יני. "טוב, האמת שאני חשבתי על זה הרבה בזמן האחרון, ו… ג'ין, אני רוצה לקרוא לבן שלי ג'יימס." אמר

הארי. "ג'יימס? אתה בטוח?" אמרה ג'יני בהיסוס. " כן. אני בטוח. ג'יימס סיריוס פוטר." אמר הארי. "תקשיב, הארי, אני לא בטוחה שזה רעיון כל כך טוב." אמרה ג'יני. "מה? למה?" שאל הארי בהפתעה. הוא לא חשב

שג'יני תתנגד. הוא חשב שהיא יודעת כמה השם הזה חשוב לו. "טוב, נהיה מאוחר, כדי שנחזור לישון." אמרה ג'יני במהירות. היא קמה מהספה ותחילה ללכת לכיוון חדר השנה. הארי תפס בידה "ג'יני! תעני לי על השאלה!

למה את לא רוצה לקרוא לילד שלנו ג'יימס?" קרא הארי. "תעזוב אותי, הארי!" צעקה ג'יני וניסתה להשתחרר מאחיזתו." אז תעני לי על השאלה!" צעק הארי. "הארי פוטר, אני לא קוראת לילד שלי ג'יימס! ולא סיריוס!" צעקה

ג'יני. הארי עמד לענות לה, אבל פתאום זלגה דמעה קטנה מעיניה של ג'יני. ואז עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, עד שג'יני טמנה את פניה בידיה ובכתה. פתאום הארי שכחאת כל הצעקות, את כל הכעס, את הכל. הוא חיבק

את ג'יני שקברה את פניה בכתפו והתייפחה מרות. "מה קרה?" שאל הארי ברכות. "א- אני ל-לא יכול-יכולה." אמרה ג'יני בקול רועד מבכי."מה קרה?" שאלהארי. "המל-מלחמה." התייפחה ג'יני. "אני מבין אותך." אמר הארי.

ג'יני התאמצה לייצב את הקול שלה. "לא, אתה לא מבין. זאת לא אני." אמרה ג'יני. "הארי, אני יודעת שבלילות יש לך סיוטים. סיוטים על ההורים שלך, על סיריוס, על המלחמה. אני שומעת אותך בוכה מתוך שינה." אמרה ג'יני

וקולה רעד שוב. "אני מפחדת, הארי. אני מפחדת שאם נקרא לבן שלנו ג'יימס, הסיוטים שלך יהפכו לגרועים יותר. אני מפחדת שזה ירדוף אותך למשך כל חייך. ואז אני אצטרך לצפות בסבל שלך, מבלי שאוכל לעשות כלום." אמרה

ג'יני בקול חסר אונים, בעוד הדמעות ממשיכות לזלוג על פניה. "ג'יני, אני יודע. אבל זו הדרך הטובה ביותר בשבילי להתמודד אם המלחמה. כי אני לא אוכל להתחמק מהכאב. הוא תמיד יהיה שם. בכל פעם שאומרים

את השמות האלה, אני נזכר במראות הנוראים מהמלחמה. אני רוצה לומר את השם ג'יימס, ולחשובעל הנסיך הקטן שלי, שמחכה לי בבית. אני לא רוצה לחשוב על דם ועל אנשים אהובים שמתו." אמר הארי. ושם, מתוך

העצב והדמעות של שניהם, ניצת חיוך קטן. כי שניהם ידעו. הם ידעו שגם אם הם יקראו לבנם פול, ג'ייקוב, אנטוני, וכל שאר השמות האחרים, הוא תמיד יהיה ג'יימס. ואכן, חודשים אחרי, כאשר ג'יני והארי יצאו מהקדוש

מנגו כשבידיה של ג'יני תינוק קטן ומתוק, הם החליטו פה אחד על שמו: ג'יימס סיריוס פוטר.

*שימו לב: אמרתי שהראש כואב לו, לא הצלקת.

עוד תגובה אחת אני ממשיכה!