סולאנג'לו

ניקו די אנג'לו, לבוש בפיג'מת הווזני שלד השחורה שלו, שכב במיטתו המבולגנת, בינות לחפצים ובגדים מגובבים ובהה בתיקרה באדישות. תנוחה שהוא סיגל לעצמו כקבועה בשבוע האחרון.

אצבעותיו הדקות והחיוורות שיחקו מבלי משים בסכין בעלת כת שחורה, וסובבו אותה בגמישות ובמיומנות.

הוא מיקד את מבטו בקורי העכביש שבפינות התקרה, וניסה לחשוב על כל דבר אחר שלא כלל מוות או שאול או אפלה.

זה היה קשה, אבל הוא בהחלט העדיף את זה על לגרש עשרה שלדים שפורצים לו מרצפת הביתן, מה שקרה בכל פעם שניקו נתן למחשבותיו לנדוד להן למקומות אפלים מידי.

לפתע נשמעו דפיקות על הדלת.

אף שריר לא זז בפניו החיורים של ניקו. הוא התעלם מהדפיקות לחלוטין והמשיך לבהות בקורי העכביש, תוהה האם הם ינקו את עצמם מתישהו.

וויל סולאס, שעמד מחוץ לדלת רטן לעצמו. הוא דפק שוב, למרות שהוא ידע שזה חסר טעם.

והוא צדק. ניקו רק גלגל את עיניו, אבל לא טרח לענות לדפיקות או לוויל המיואש.

מחוץ לדלת וויל קילל בשקט ודפק שוב "ניקו אני יודע שאתה שם".

למעשה, וויל לא באמת ידע שניקו שם. בכל רגע נתון ניקו היה יכול לעשות מסע צללים מחוץ לחדרו ולהעלם. וויל קיווה שזה לא מה שהוא באמת עשה, והמשיך לנסות.

קולות טפיחה של פרסות על הקרקע גרמו לו להסתובב, ולראות את כירון הקנטאור דוהר בין לתיבנים כשהרוח מעיפה את זקנו הארוך מצד אל צד.

כירון שם לב אל וויל שעמד על יד הביתן, עצר מדהירתו והתקרב אליו.

"וויל נערי, למה אתה לא בארוחת הבוקר?" הוא שאל בחביבות וזכה לאנחה שקטה מצידו של וויל.

כירון הביט סביבו וכשהבין שהם עומדים על יד ביתן האדס הוא נד בראשו בהבנה "זה בגלל ניקו?".

ויל הנהן בעצבות. "הוא לא יצא מהביתן שלו כבר שבוע שלם. אפילו לא לארוחות. הוא לא במצב טוב, ואני חושש שהוא יפגע בעצמו" הוא הסביר בקול מודאג.

"הו" כירון העביר את אצבעותיו בסבך זקנו ומצחו התקמט "אתה דואג לו, אני מבין".

וויל נשך את שפתו והנהן.

שלא כמו שאר החצויים במחנה, שהעדיפו לשמור מרחק מניקו, בטענה שהוא משרה סביבו אפלה, וויל דווקא נהנה להיות בחברתו. ועכשיו, כשניקו נעל את עצמו בביתנו לשבוע שלם, לא מסכים לדבר עם אף אחד ולא אוכל, זה הדאיג את וויל מאוד.

"אני סומך עליך שתצליח לדבר איתו" אמר כירון והניח יד על כתפו של וויל "בכל מקרה, יש לי כמה דברים אחרונים לארגן בקשר לתפוס את הדגל".

וויל חייך חיוך מאולץ.

"אם אתה מצליח לשוחח עם ניקו תמסור לו שהייתי שמח לראות אותו משתתף בתחרות היום" אמר כירון, שמט את זרועו והמשיך לדהור לכיון אגרוף זאוס.

וויל ידע שאין מצב שניקו יסכים אבל למרות זאת הסתובב שוב אל דלת הביתן. הוא הניח את מצחו על המתכת הקרירה של הדל השחורה ודפק שוב חלושות.

"ניקולאס, אני יודע שאתה שם. תפתח לי".

סוף סוף נשמעה תזוזה מתוך החדר. ניקו לא סבל שוויל קורא לו ככה. וויל חייך, הסתובב, ונשען בגבו על הדלת, מחכה ויודע שבכל רגע ניקו יפתח את הדלת כדי לצרוח עליו, ואז הוא כבר לא יתן לו להיסגר שם שוב.

בתנועה בלתי זהירה וויל לחץ בטעות על ידית הדלת, והופתע לגלות שהיא לא נעולה. הוא ניסה להתרומם מהשענותו על הדלת, אבל זו כבר נפתחה בקול חריקה דק, ושפכה את וויל אל תוך חדרו האפל והחנוק ביותק של ניקו

		הפרק הבא