סולאנג'לו

"סולאס!" קרא ניקו בזעם, קפץ ממטיתו ונעמד "מה נראה לך שאתה עושה?!".

"אה.. אופס" אמר וויל ששכב על הרצפה והרים את מבטו אל ניקו הכועס "יש מצב לעזרה?".

"לא" נהם ניקו "אתה מעז ליפול לי לתוך החדר ואז עוד לבקש עזרה לקום?!".

"איפ, לא צריך" ענה וויל והתרומם באנחה הרצפה כשהוא נשתך בקצה שולחן העבודה של ניקו.

הוא נעמד וסקר את ניקו כשמבט מרוצה על פניו "טוב לראות אותך אחרי יומיים שלמים, אחי".

"סתם סולאס" אמר ניקו בשפתיים קפוצות "היה לי טוב פה. אני לא צריך שתגיע לכאן ותדאג לי. אני כבר מספיק גדול כדי לדעת שהכול בסדר איתי".

וויל פתח את פיו כדי לומר משהו אבל ניקו הפסיק אותו "וחוץ מזה" הוא אמר "אתה לא אמור לשמוח כשאתה רואה אותי, אתה אמור לפחד".

וויל התעלם מכך שהוא היה דמות לא ממש רצויה שם וסקר את ניקו בגיחוך שוב "יש לך פיג'מה חמודה" הוא ציין.

"אני לא רוצה לשמוע שום מילה מהשורש ח.מ.ד שקשור אלי" קבע ניקו ושילב את ידיו כשהבעה רצינית על פניו "ואתה מוזמן לעוף מפה כדי שאוכל להמשיך ולבהות בתקרה עוד חמש שנים".

מאחורי השכבה העבה של הכביכול "לא אכפת לי" שבקולו של ניקו, וויל שמע כאב בקולו.

"ניקו" הוא אמר והתקרב צעד אחד (יותר מדי) קדימה "דבר איתי".

מהכרותו עם ניקו וויל היה אמור לחזות את מה שקרה שם, אבל כנראה שהיומיים מהם הם לא התראו השכיחו מזכרונו של וויל את מה שניקו עושה בדרך כלל כשמתקרבים אליו יותר מהרצוי.

במבט מצמית וזועם אחד פסע ניקו אל תוך הצל שיצר שולחנו על הרצפה.

"ניקו לא!" קרא וויל שבחלקיק שניה הבין מה ניקו מתכנן "חכה רגע" הוא שלח את ידו כדי לתפוס את ניקו, אך מאוחר מדי, ניקו נעלם משם כמעט מיד, וויל, אוחז בכובע הפיג'מה שלו יחד איתו.

"לא שוב" נאנח וויל בתוך ראשו כשהרגיש בחילה גואה בו ואת גופו מסתחרר והבין כי הם עוברים כרגע במסע צללים.

אה כן, זה קצר, אבל פלייז אל תהרגו אותי :מתחנן:

הפרק הקודם