היורשים!

דראקו חצה הקיר במהירות. מלווה שני דודיו. דרומדה וטד טונקס. “אז ככה רציף תשע ושלושה רבעים נראה,” הוא מלמל לעצמו.

הרציף היה עמוס בהמוני קוסמים ומכשפות. על פסי הרכבת עמדה רכבת קיטור אדומה וארוכה.

"תשלח לנו מכתב כל יום,” אמרה דרומדה.

"לא כל יום, דרו,” מחה דראקו. הוא העדיף לקרוא לה דרו מאשר דרומדה. “פעם בשבוע...”

"נמפדורה שלחה לנו כל יומיים,” אמר טד.

"בסדר אז כל יומיים,” התפשר דראקו

"אוו, הנה מולי וויזלי,” קראה דרו ונעלמה בין האנשים.

טד,” אמר מאלפוי אחרי שדרו נעלמה. “לאיזה בית אתה חושב שאני אשובץ?”

פניו של טד הרצינו. ניכר היה שהוא כבר ניהל את שיחה הזאת... “אתה רוצה שאני אענה לך בכנות, דראקו?” דראקו הנהן בראשו. “אני לא יודע.”

"יכול להיות שאני אהיה בסלית'רין..” מלמל דראקו. “בגלל שכל המשפחה שלי הייתה שם וההורים שלי היו - אוכלי מוות...” הוא אמר את המילים האחרונות במהירות.

"ההורים שלך אכן עשו כמה בחירות שגויות בחיים,” אמר טד ורכן אל דראקו. "אבל הם בסופו של דבר הקריבו את עצמם למענך. הם נלחמו נגד אדון האופל בשניות האחרונות של חייהם. ואני לא חושב שאתה צריך להיות מודאג מכך שאולי תשובץ לסלית'רין,” הוא הוסיף.

"אומרים שכל קוסם שנהיה רשע למד בסלית'רין,” אמר דראקו בתקיפות.

"ולמדו שם עוד הרבה קוסמים ומכשפות שהיו טובים ונשארו טובים.” אמר טד בנימה החלטית.

דראקו פתח את פיו על מנת לענות אבל דרו חזרה.

"קדימה,” היא אמרה ודחפה את דראקו. “עוד חמש דקות הרכבת יוצאת. אתה יודע שגם למשפחת וויזלי יש ילד בגילך? אולי תהיו חברים...”

דראקו הנהן בהיסח הדעת. הוא חיבק את דרו ואת טד, הבטיח לכתוב להם מכתב כל יומיים ועלה לרכבת.

"הוו,” הוא נאנח והחל לחפש תא פנוי. בקרון השלישי שעבר הוא מצא אחד כזה והתיישב בו. הרכבת החלה לנוע. הוא נופף לשלום לדודיו עד שהרכבת יצאה מהתחנה והם נעלמו מהאופק.

עברו כמה דקות של נסיעה שקטה עד שדלת התא נפתחה. בפתח עמדו שני ילדים. אחד גבוה וג'ינג'י והשני צנום עם שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות.

"היי,” אמר הילד עם המשקפיים.

"כל התאים מלאים,” מלמל הג'ינג'י וחייך בהתנצלות. “אנחנו יכולים להצטרף אליך?”

"אה, כן.” ענה דראקו. שני הילים חייכו והתיישבו. הילד הממושקף התיישב לידו והג'ינג'י מולו.

"קוראים לי הארי,” אמר הילד עם השיער השחור. “הארי פוטר.”

"לי קוראים רון,” אמר הג'ינג'י. “רון וויזלי.”

"דראקו,” מלמל דראקו. “דראקו מאלפוי.”

"אתה דראקו,” קרא רון ועיניו נפערו. “וואו.”

"מה קרה?” שאל הארי והביט בשניהם בבלבול.

"זה דראקו, הארי,” הסביר רון. “הוא זה שהביס את-אתה-יודע-מי.”

"לא הבסתי אותו,” דראקו נע על מקומו באי נוחות. “הייתי בסך הכל תינוק... הוא איכשהו מת כשהוא ניסה להרוג אותי...”

"כן, איכשהו הוא מת...” רון חייך בזחיחות. כאילו הוא יודע על מה הוא מדבר.

"אתה בן של מוגלגים?” שאל דראקו את הארי. להוט להעביר נושא.

"לא בדיוק,” מלמל הארי. “ההורים שלי היו קוסמים אבל הם נהרגו כשהייתי בן שנה. אוכלי מוות הרגו אותם. ככה האגריד סיפר לי... אני גדלתי אצל הדודים שלי המוגלגים. לא ידעתי שאני קוסם עד שהאגריד הופיע פתאום ואמר לי שאני הולך ללמוד השנה בבית ספר לקוסמים.”

"ואתה לא תתגעגע לדודים שלך?” שאל דראקו.

"אתה צוחק עלי?” גיחך הארי. “אני מאושר. ואני בטוח שהם לא הולכים להתגעגע אלי אפילו לא לרגע אחד... אל תדאג.”

"אה,” מלמל דראקו. “אני גם גר אצל הדודים שלי מאז שההורים שלי נהרגו. אבל הם קוסמים.”

שתיקה השתררה בין שלושתם והשעה הבאה עברה בשקט. כל אחד בהה בנקודה אחרת בתא או שהיה שקוע במחשבות.

כעבור זמן מה הדלת נפתחה ובדלת עמדה אישה שמנמנה ולפניה עגלה מלאה בכל מיני סוגים של ממתקים. דראקו והארי מלאו את כיסיהם בממתקים והתיישבו בחזרה.

את שאר הנסיעה הם העבירו בזלילת כל סוגי הממתקים. את המסטיק הכי מתנפח של דרובל, סוכריות ברטי ברוטס בכל הטעמים, צפרדעי שוקולד, שרביטי במבליק, עוגיות דלעת ועוד כל מיני ממתקים מוזרים.

כשהנוף החל להיות פראי ודראקו, הארי ורון כבר לא יכלו להכניס לפה עוד עוגיות דלעת לפה, נכנסו לתא שני ילדים שנראו כמו שני נערים בני חמש עשרה. הם היו גבוהים ושרירים.

"היי, קראב,” אמר הילד הגבוה יותר. “יש פה כל מיני ממתקים טעימים, רוצה קצת?”

"הו כן, גויל,” קרא הילד הענקי השני. הוא דחף את הארי לרצפה והתיישב והחל לזלול.

"היי,” קרא דראקו בכעס ונעמד. “מי אתם חושבים שאתם?”

"ומי אתה חושב שאתה?” קרא גויל.

דראקו קיפל את שרווליו. “תסתלקו, או שאני אסלק אתכם בכוח.”

"אה-אה,” רון הצטרף אל דראקו. הארי נעמד על מקומו והנהן.

קראב החל לצחוק אבל עיניו של גויל נפערו וננעצו בידו הימנית של דראקו. “קראב,” הוא מלמל. "יש לו את הצלקת.”

"מה?” קרא קראב בטמטום.

"זה דראקו מאלפוי,” אמר גויל שוב. “יש לו את הצלקת ההיא, על היד שלו.”

"סליחה, דראקו,” מלמל גויל ופניו התעווטו למשהו מוזר. דראקו שיער שהוא התכוון לחייך בתנצלות אבל זה יצר פרצוף שדומה לטרול. “אממ... אם תרצה לשבת בחברה יותר נורמלית מזו,” הוא לחש בקול רם והצביע בידו על הארי ורון. “אז תמיד תוכל ללכת לתא שלנו. בוא קראב. אנחנו הולכים.”

וכעבור כמה רגעים הם יצאו.

"מה זה היה עכשיו?” שאל הארי והתיישב בחזרה בבלבול.

"הם ראו את הצלקת שלי,” אמר דראקו. “איפה שהקללה של אתם-יודעים-מי פגעה בי.” הוא הושיט את ידו. קרוב למרפק על הצד הקידמי של היד הייתה צלקת דקיקה בצורת ברק.

"וואו,” קרא רון בהתלהבות. “הם בטח חושבים שאתה אדון האופל הבא או משהו כזה. תחשוב על זה ככה; ההורים שלך הם היו אוכלי מוות ואז מגיע אתה-יודע-מי ומנסה להרוג אותך אבל אתה איכשהו ניצל ויוצא מזה אם צלקת... לך תדע אולי גם לך יש כוחות אפלים כאלה...” קולו של רון השתתק כשהוא קלט את ההבעה המבועטת שמרוחה על פניהם של דראקו והארי. “לא משנה,” הוא מלמל בשקט. “סליחה, תשכח את מה שאמרתי...”

שתיקה כבדה שתררה בתא. דראקו תקע את מבטו בחלון וניסה שלא לחשוב על מה שרון אמר.

כעבור כמה דקות הדלת נפתחה שוב. שלושתם הסבו את מבטם ברווחה. שמחים על כך שיש איזשהו משהו אחר להתמקד עליו.

בפתח עמדה ילדה עם שיער חום ונפוח ושיניים בולטות והיא הביטה בהם במבט כועס.

"אתם כבר מתחילים לריב?” היא קראה. “עוד לא הגענו להוגוורטס אפילו ואתם כבר עושים צרות.”

"ומי את בדיוק?” שאל רון בכעס.

"הרמיוני גריינג'ר,” היא אמרה ואז מבטה נח על ידו של דראקו שעדיין לא קיפל את שרווליו בחזרה. “בחיי, אתה דראקו מאלפוי. קראתי עליך ב'היסטוריה מודרנית של הקסם' וב'עלייתם ונפילתם של כוחות האופל' וב'אירועים חשובים בקוסמות של המאה העשרים.'”

"וואו, בן אדם,” רון שרק בהתפעלות. “אתה מופיע בהמון ספרים.”

הרמיוני התיישבה על הספסל והחלה לפטפט במרץ. דראקו, הארי ורון לא בדיוק הקשיבו לה רק המהמו בידיי פעם ובהו בחלון.

עבר עוד כמה זמן ולעיניו של דראקו נגלתה טירה גדולה עומדת בראש גבעה וחלונותיה מנצנצים בשמיים השחורים של הלילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא