בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

לפני שאני מתחיל, אני רוצה להודות למי שעודד אותי.

הפרק הזה עוסק בפרסי ג'קסון. למי שמכיר, הוא עכשיו אחרי כל הספרים של ריירדן, והוא בן 19. אה, ועוד משהו, אצלי אנבת' יודעת לזמן ולשלוט בינשופים(סתם כדי שיהיה לה גם כוח).

הבאתי את ליאו מסיבה שתתברר בעוד שני פרקים.

קריאה מהנה!

נקודת מבט של פרסי

זה היה יום רגיל.

טוב, לא בדיוק רגיל בשביל אנשים נורמלים, אבל אני לא נוהג להיות נורמלי, וזה היה בשבילי יום רגיל.

התאמנתי בלחימה בחרב (למרות שאנשים מסויימים טוענים שאני לא צריך להתאמן), טיפסתי בקיר הטיפוס (הלבה בקושי התקרבה אלי!), ואז הלכתי לאגם, ונשארתי בקרקעיתו הרבה מאד זמן.

בשלב כלשהו, שמעתי דיבורים מחוץ לאגם, והלכתי (שחיתי, ליתר דיוק) לשכבה גבוהה יותר של האגם כדי לבדוק מי זה ומה הוא אומר, בלי שהוא ישים לב אלי.

קיוויתי שזה יהיה משהו מעניין, אבל אלה היו רק אנבת' וליאו. לא יכול להיות שליאו יתן לשיחה כלשהי שהוא נכלל בה להיות רצינית.

"ליאו," אמרה אנבת'. "זוכר את הזמנים ההם, שהיינו על ארגו 2? היה כל כך נחמד, תמיד היה מה לעשות"

"כן בטח שאני זוכר," אמר ליאו עם שמץ ציניות בקולו. "הזמנים הטובים ההם, שנלחמנו עם מפלצות כל רגע? ושהיו לנו המון אויבים אלמותיים מרושעים שאפילו האלים מפחדים מהם שרודפים אחרינו? כן, בטח, היה ממש נהדר, חבל שנגמרו הצרות..."

"אתה מבין למה אני מתכוונת!" אמרה אנבת'. "וחוץ מזה, באמת מבחינה מסויימת היה יותר כיף ככה, כי עכשיו הרבה יותר משעמם..."

"כן נכון," אמר ליאו כששמץ של חיוך מתחיל לעלות על שפתיו. "באמת היה כיף להלחם במפלצות כל הזמן, ויותר כיף היה לעשות לכם מתיחות. בעיקר לפרסי, כי הוא היה מספיק נחמד בשביל להאמין שזה היה בטעות..." בשלב הזה, החיוך שלו היה ממש ענקי.

"ליאו, אתה יודע כמובן שאם פרסי היה מקשיב לך היה הלך עליך, נכון?" אמרה אנבת'. "ועוד במיוחד עכשיו, שאנחנו ליד האגם. אני יכולה רק לדמיין את הגודל של הגל שהוא היה מנחית עליך..." היא חייכה לעצמה, כאילו המחשבה משעשעת אותה, ואני די בטוח שהיא הייתה שמחה אם הייתי עושה את זה.

בגלל זה, ובגלל עוד סיבות (הוא באמת עשה את זה בכוונה? איך הוא מעז!), התרכזתי ויצרתי גל ממש ענקי, שאני בתוכו.

ירדתי עם הגל עליו, אבל בגלל שהם היו קרובים מדי פגעתי גם בה. אבל לא פגעתי בשניהם רק עם הגל, אלא גם עם עצמי, כי אני בתוך הגל.

פתאום הרגשתי הרגשה מוזרה, כאילו פיסטוס סגר אותי בתוך הפה שלו וירק קצת אש תוך כדי, ואז הוא ירק אותי על דמטר הנזעמת. זה אומר שזה הרגיש שאני נמעך ותוך כדי הכל נהיה רותח, ואז עץ מרביץ לי. לא נעים בכלל. באותו רגע גיליתי שבמקום להיות בגל שיצרתי אנחנו נמצאים בתוך אגם. ולא סתם אני אומר "אגם" ולא "האגם", זה היה אגם אחר לגמרי. כמובן שמיהרתי לעטוף אותנו בבועה (למרות שאני לא צריך),ולייבש אותם. 

הדגים דיברו בצורה אלגנטית יותר מהרגיל, אבל היה נדמה שכל הדגים השתגעו. הם דברו על קסמים, ויצורים משונים (פגסוס עם ראש ציפור? אנבת' לא הזכירה דבר כזה מעולם, וזה אומר הרבה), וטירה ענקית מאוכלסת באלפי ילדים(?). כל מה שנשאר מהאגם הקודם היא אצה אחת תלושה מסכנה, שפשוט נתקעה לי בכיס.

פניתי אל הדיונון ה(ממש) ענקי, בתקווה שהוא יהיה נורמלי, ושאלתי אותו כמה אנחנו רחוקים מהאולימפוס.

הדיונון היה מופתע שאני יכול לדבר איתו, ואחרי שנרגע מההלם התפוצץ מצחוק, ואמר שאין בכלל דבר כזה, ושזה רק אגדות מטופשות.

בשלב הזה כבר הבנתי שמשהו פה ממש מוזר. חיות הים הענקיות תמיד יודעות יותר מכל חיית ים אחרת, אז אם דיונון ממש ענק לא יודע על האלים זה ללא ספק הדבר הכי מוזר שאני זוכר שקרה לי אי פעם עם חיות ימיות.

כשסיפרתי להם את זה, אנבת' התחילה להגיד דברים לא ברורים כגון: "זה לא יכול להיות, תמיד חשבתי שהתאוריה הזו מופרכת בעצם קיומה, הרי זה שובר באופן בוטה המון כללים בפיזיקה, כמו למשל חוק שימור האנרגיה ו..."

"רגע אנבת'" אמרתי "תעצרי ותסבירי מה קרה,אבל בשפה של אנשים נורמלים כמונו."

"אתה לא נורמלי, אתה יודע." אמרה אנבת'. "אתה חצוי, וההגדרה הכי לא מתאימה לחצוי היא "נורמלי", כמו שאתה יודע טוב מאד."

"בסדר," אמרתי. "אז אני לא בן אדם נורמלי, אבל אני חצוי נורמלי ולכן אני מבקש שתדברי בצורה אחרת מזו שבה את מדברת בדרך כלל."

"טוב," אמרה אנבת'. "זה די פשוט, אבל קשה לעכל את זה. עברנו למימד אחר, שבו האלים לא קיימים."

"מה?" שאלנו אני וליאו ביחד. "מה ששמעתם." היא ענתה.

היא צדקה. באמת קשה לעכל את זה.

ליאו היה נראה מדוכדך, והוא מלמל "ואני חשבתי שנגמרו הצרות."

"טוב," אמרתי עם חיוך שנועד להסתיר את ההלם. "לפחות הכוחות שלנו עדיין עובדים!"

"כן, זה גם משהו." מלמל ליאו, ואז פתאום כאילו קלט רק הרגע משהו הוא אמר. "רגע! הכוחות שלנו עדיין עובדים!". הוא חייך בהתרגשות.

"כן ליאו, זה בדיוק מה שאמרתי לפני רגע." אמרתי לו בחיוך, ואז הוספתי, "טוב, בואו נעלה למעלה ונראה מה יש פה."

"טוב." אמרו שניהם יחד, אז העליתי אותנו למעלה, ושם ראינו סירה שזזה לבד ובתוכה שני ילדים.

ילד אחד עם שיער שחור חלק מקדימה, אבל מאחורה השיער שלו היה כל כך מתולתל שאפילו אפרודיטה היתה צריכה להלחם איתו בקרב ממש רציני בשביל ליישר אותו, והעיניים שלו היו בצבע כחול.

בנוסף אליו, הייתה ילדה עם שיער חום כהה ,עור בצבע קפה ועיניים חומות, ושניהם היו מאד מאד מופתעים (כנראה כי אנחנו היינו יבשים). כמוני. מה אתם רוצים, זה מפתיע לראות אנשים שטים בסירה שזזה לבד ואני לא זה שמזיז אותה.

לא ידעתי מה להגיד, אז אמרתי סתם. "הי!"

הפרק הקודם		הפרק הבא