Summertime

And the livin' is easy
Fish are jumpin'
And the cotton is high

מי האגם נצצו לאור הירח. הו, הלילה. הזמן היחיד שבו הרגשתי בטוחה. אני לא יודעת מה הביא אותי לאגם באותו ליל קיץ, אבל בדבר אחד הייתי בטוחה – הקרב קרוב מתמיד.

רק חצויי הדם והטהורים מהם הורשו ללמוד בהוגוורטס. שנאתי את היותי אחת שהורשתה ללמוד תחת משטרו החדש של הלורד וולדמורט, בעוד כמה מחברותיי סולקו ואף נהרגו בדם קר בידי התומכים שלו. רציתי להיות חברה במסדר. רציתי להילחם נגד אוכלי המוות.

"וויזלי, מה את עושה פה?" שמעתי קול מאחורי. נימת הקול הייתה מתנשאת וקרה, כזאת שיכולתי לזהות בכל מקום. ואכן, זה היה אותו אחד שחשבתי שהיה. יכולתי לראות את תווי פניו בבירור אף על פי החושך המשווע.

Your daddy's rich
And your mamma's good lookin'
So hush, little baby
Don't you cry

"חושבת," זרקתי בסתמיות לעברו. "מה אתה עושה פה? חשבתי שאתה תומך שלהם..."
"כבר לא. אבא שלי אמר שדמבלדור הוא הדבר הכי גרוע שקרה להוגוורטס. האמנתי לזה, אבל לא עוד." הוא אמר, וחיוך קטן ומדוכדך האיר את פניו. "אני בצד שלכם עכשיו. בערך."
חייכתי חיוך עקום וחיוכו גדל במקצת.
"אם תבגוד בהם, זה רק יוריד אתכם לשפל המדרגה מבחינתו, והמשפחה שלך לא ממש צריכה עוד צרות, אתה יודע."
נראה היה שחשב על תשובתו כמה רגעים עד שלבסוף אמר, "למי אכפת? את יודעת, שמעתי פעם את דמבלדור אומר לפעמים אני חושב שאנחנו ממהרים לשבץ תלמידים בבתים... אולי זה תקף גם לגבי. מי יודע."

One of these mornings
You're gonna rise up singing
Then you'll spread your wings
And you'll take to the sky

החיוך המבויש שלי התרחב לחיוך של שמחה שקטה.
"אז אתה מתכנן להילחם נגדו?" שאלתי בתקווה.
"לא בדיוק." השיב. "החלטתי שאני מרגל, ולא משנה כמה מוצלח הוא בתור מבאר הכרה."

לא הייתה מאושרת ממני בעולם באותו הרגע. אבל זו בטח עוד תקוות שווא. וולדמורט יחסל אותו אם יגלה שהוא מתכנן לבגוד.
לא הבנתי מה מושך אותי אל מאלפוי. טוב, אחרי שהוא עבר לצד הטוב בסיפור, חשבתי שבהחלט לא יזיק לי לנסות.
הוא התקרב אליי ואימץ אותי לקרבו. כמה שהצד האפל יכול להיות חמים לפעמים...
"אז... את מוכנה?" הוא לחש באוזני.
"מוכנה..." חזרתי אחריו בלחישה. "מוכנה למה?"
"לזה,"

שפתיו נחו ברכות על שפתיי ונתתי לרגע לעשות את שלו.
ידו האחת נשזרה בשערי הארוך והשנייה החזיקה אותי קרוב אליו, מגנה מכל סכנה האורבת מחוץ לחיבוקו הבטוח.
זה היה טוב. נהניתי מזה. אבל הייתה בי תחושת אשמה מסוימת. למה הרגשתי אשמה? הרי ידעתי שוולדמורט לא יהרוג את דראקו בגלל נשיקה. אבל בכל זאת...
ניתקתי את זרועותיו ממני וקמתי. גם הוא קם. הירח האיר את שנינו ושערי האדום הבוער בלט על הרקע החשוך של האגם. בבואותינו במים היו אמיתיות להחריד. אולי זה היה יכול להיגמר בטוב.

"מה – מה קרה?"
"א-אני לא מרגישה מוכנה, דראקו. זה לא אתה." גמגמתי בבושה ודמעה נצצה על לחיי הסמוקה מבושה. מיהרתי למחות אותה. "אתה רק תיפגע אם תהיה איתי. אני לא רוצה שתיפגע, דראקו. אתה חייב להאמין לי."

But till that morning
There's a'nothing can harm you
With daddy and mamma standing by…

"נתראה..." התחלתי לצעוד לעבר הטירה. "מתישהו."
"כן, מתישהו," הוא חזר אחרי בלחש כפי שעשיתי לפניו, וניצוץ של געגוע ניצת בעיניו האפורות והקרות. ניצוץ שמעולם לא ציפיתי שיהיה בעיניו. "עוד נתראה, וויזלי."

בזווית העין שמתי לב שהוא הפריח לי נשיקה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. איך יכולתי לעזוב אותו? למה הדברים האלה קורים לי?
כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. הן פשוט זלגו מעצמן.

הלכתי מהמקום, מזמזמת מנגינה ששמעתי ברדיו המוגלגי שאבא התקין לנו בבית ומאוד אהבתי. לדעתי השיר מאוד התאים למצב שאליו נקלעתי: ליל קיץ חמים, והחיים בהחלט קלים... למי שחי בצד האפל. טוב, זה בהחלט שיר אהבה. אולי זה היה יכול להיגמר בטוב...

Summertime,
And the livin' is easy
Fish are jumpin'
And the cotton is high…

Your daddy's rich
And your mamma's good lookin'
So hush little baby
Don't you cry…