ביקשתי שיחזור ואז הלכתי

זה כואב. יותר מבעבר.

עכשיו אחרי שכולם כבר המשיכו הלאה וכבר לא מדברים עליו מסביב לשולחן. זה יותר כואב.

הרבה יותר כואב.

עכשיו כולם משלימים עם זה. יודעים שאין דרך חזרה. מאבדים תקווה.

אבל אני לא איבדתי תקווה.

כל יום מחדש הייתי מקווה שיהיה טוב יותר. שהוא יחזור.

אבל הוא לא חזר.

אז כל יום בזמן שאף אחד לא היה שם לב הייתי מבקר אותו. מבקש ממנו שיחזור. 

כל יום מחדש הוא סירב. הוא פחד. פחד מהתגובה של כולם.

הוא פחד מעוד משהו. הוא פחד מעצמו. הוא תמיד קיווה שיצא הילד המושלם שתמיד חלם שיהיה. אבל עכשיו הוא הלך. הוא המקור של בושה במשפחה.

ניסיתי להסביר לו שיסלחו לו. 

שאוהבים אותו.

אבל הוא לא היה מסוגל להבין.

הוא לא רצה להבין.

עברו שנתיים מאותו יום סוער שבו הלך, שנתיים ארוכות ועצובות, עד שהוא חזר. 

הדבר עורר מבוכה ואי נוחות ולא נתן לשום עין להשאר יבשה.

הוא היה גיבור. הכי אמיץ, הכי מוכשר והכי טוב.

הדבר האחרון שאני זוכר ממנו זה מבט הגאווה שלו בעיניים כשהוא אומר לי שהוא עשה את מה שהוא מאמין בו.

שניה לאחר מכן אני מרגיש אור ירוק פוגע בי עיניי נקפאות ורואות את המראה האחרון שראו בחיי. המבט של פרסי ווזלי שמח באמת. הוא השיג את המטרה שלו וזה מה שחשוב.