הלונה

- ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג -

- הערה: כתבתי את הפיקצר הזה לפני כמה שנים טובות, עוד שהייתי שקוע בה"פ, וחשבתי אם אני פעיל באתר עכשיו אולי אעלה אותו. אני אישית מאוד מתחבר לליצור ולהעמיק סיפורים לדמויות שוליות, וזה גם האופי של הפיקצר הזה. אולי אעשה עוד כאלו. ושוב, אני מזכיר שכתבתי את זה לפני כמה שנים טובות עוד שהייתי ילד אז אולי הטיימלין של הפאנפיק לא אחיד ברמתו/הדמויות או הסיפורים לא בזמן הנכון/או פשוט מאוד בלגן אחד גדול.. לכן גם סיווגתי את זה off canon.

אז זהו סיימתי עם החפירות, מקווה שתהנו

- קריאה מהנה! -

מחכה, מחכה.

עוברות להם השניות.

והדקות. ואולי השעות. אולי השמש שקעה בכלל ולא שמתי לב.

הוא הביט בעיתון שוב במבט בוחן בסך הכל. נראה שהוא גיבש דעה, ניתן להסיק מהבעת פניו.

הוא מחליף איתי מבט חטוף.

"אתה רציני איתי?"

הוא הפיל את העיתון בחוזקה רבה על שולחנו.

הוא הניח את משקפיו והביט בי במבט מוזר. כאילו הוא לא יודע מה אני רוצה ממנו.

"רופוס סקרימג'ר הינו ערפד?! השנורקק דחוס-הקרן? שזיף דירג'בל.. מה שזה לא יהיה, אתה חושב שזהו עיתון שיתפרסם לציבור הרחב?! כל הדבר הזה הוא הטעיה לציבור, מר לאבגוד. אפילו יותר מזה, חבילת שקרים מופרכים מאוגדת בערימה שלמה! לא פלא שעובדיי דיווחו על זה."

השתררה דממה. הישרתי את מבטי כלפי מעלה. יופי, הוא הפסיק לדבר.

"אתה יכול לקרוא לי קסנו לאבגוד, קורנליוס. אה, ודבר נוסף – זה השנורקק פחוס-הקרן. אמרת דחוס."

חייכתי.

הוא הביט בי בגיחוך. "מר לאבגוד, צא בבקשה מהמשרד. אני מצטער לחזות לך את העתיד, אך הפקפקן ייכשל. כן, ייכשל."

"תודה על המחמאה, מר פאדג'." הגבתי בסרקסטיות.

קמתי מהכיסא ושלפתי בכוח את העותק החדש של הפקפקן משולחנו. הוא הביט בי, שוב, בגיחוך. סגרתי את הדלת. אפילו, אם הייתי רוצה, הייתי יכול לטרוק את הדלת. אבל אני מכבד. כן-כן, אני מכבד.

בחוץ ידעתי מי תחכה לי.

בתי הקטנה, הצעירה, הילדה בת השבע עם השיער הלבן השוטף והמתולתל טיפה.

היא המתינה. בשקט בשקט, עסוקה בעצמה.

מביטה בחלון. מסתכלת על המוני האנשים שיוצאים מהאחים הירוקים. 'מה זה המקום הענק הזה', היא בטח חושבת לעצמה.

עכשיו, היא יושבת. ומדמיינת. בעולם שלה.

עוצמת עיניים – ופותחת. רואה אותי.

רצה אליי בחיבוק. 

"אבא, איך היה?" היא שואלת אותי.

"היה מעולה!" אני משקר לה.

כשאנחנו חוזרים הביתה, היא שוב מביטה בי את המבט התימהוני הזה.

כאילו היא רואה משהו שאני לא רואה.

סוסים שחורים וגדולים כאלה, היא מתארת לי.

"אבא, מתי אני אוכל לראות את הסנורקק פז'וז'-הקרן?" היא שואלת אותי כשהיא מתארגנת לשינה.

"יום יבוא," אני אומר לה.

בזמן שהיא מחזיקה את ידי כדי להירדם, אני מהרהר.

לפעמים, אפשר לשער שאדם מפורסם הוא ההפך ממה שחשבנו. לפעמים, מותר לבלף את המציאות.
המציאות המשונה הזאת. המציאות הזאת, שרק הגורל תלוי בה, ואי אפשר לדעת שום דבר אחר.

לפעמים, עדיף לגדול לעולם בו אין בעיות, ויכוחים. או מוות. של יקירה.

לפעמים, טוב לדעת שיום אחד נראה שנורקק פחוס-קרן.

היא עוצמת את עיניה בחיוך, עוזבת את ידי ומסיטה את גופה לכיוון החלון המשקיף אל הירח.

לונה. 

- אשמח לשמוע מה אתם חושבים! -