חייה של לילי אוואנס. פאנפיק לא רגיל.

היי.

אני לילי אוואנס.

כן, כן, לילי אוואנס החרשנית, הלמדנית, החנונית.

הידד לי, התדמית שלי לא יכולה להיות טובה יותר.

והכל בגלל ג׳יימס פוטר ה***, הוא חתיכת חר-

אהמ.

אני מאבדת את הנושא.

בקיצור, היי.

אני לילי אוואנס.

חנונית כעסנית מהמדרגה הראשונה.

לא, גם התחלה גרועה.

טוב, טוב, אני חופרת, סליחה.

אז ככה:

אני לילי אוואנס, ג׳ינג׳ית, חנונית, וסתומה.

נו, טוב, סליחה!

אבל אחרי הקיץ שעבר עליי, קשה שלא לחשוב שאני סתומה...

הא-הא-הא.

הומור עצמי.

נפלא.

תראו לאן התדרדרתי בגלל אותו הפוץ המחריד.

טוב, אז אני אתחיל את הסיפור שלי:

ישבתי ברכבת האקספרס האדומה וזללתי סוכריות ברטי בוטס אשר נחו בערימות יותר גדולות ממשקל גופי.

״סוף סוף הקיץ התחיל! הספיק לי מכל המבחנים.״ נאנחה קלאודיה, חברתי הטובה ביותר, והסיטה את שיערה השחור החלק מעיניה השחורות המלוכסנות.

״המבחנים היו דווקא בסדר.״ התגוננתי.

״ממש. את יותר מדי אוהבת ללמוד, ליל.״ עקצה אותי בחיבה סופי, חברתי הטובה מספר שתיים, נראה לי.

״לא נכון! חוץ מזה, יותר מדי שמש גורם לעור שלי להצמיח עוד נמשים, ואני לא צריכה את זה.״ אני גם ככה נראית כאילו ריססו לי צ׳יטוס על כל הפרצוף.

״למה? אני הייתי מתה לנמשים.״ רטנה סופי והצביעה על פניה השזופות, אבל למרות הבעת הפנים האומללה עיניה הזהובות נצצו.

שנייה אחר כך הבנתי למה.

״אוי לא.״ נאנחתי, כשחבורת קונדסאים מטומטמת- אהמ, התכוונתי מסוימת, התפרצה אל תוך התא.

״לילי, תצאי איתי?״ שאל ג׳יימס והניע לעברי את גבותיו, במחווה שהייתה אמורה להיות מפתה, אבל, אמ, לא עבדה.

״אז ככה נראה שבץ מוחי?״ שאלתי בעוקצניות, והוא הפסיק.

״שתקי, ליל.״ גיחך סיריוס, ואני הפניתי אליו מבט מוות ירוק. 

הוא נרתע אחורה בסליחות חפוזות.

מוהאהאהא.

אני יכולה להיות כמו גרינדלוולד.

המבט שלי יכול להרוג.

מוהאהאהא.

אבל אני אצטרך לעבוד על הצחוק המרושע שלי.

״מה אתם רוצים?״ שאלה סופי את חבורת המטומטמים-האינפנטילים-הסתומים-שיקבלו-קדחת-בכל-המקצועות שעמדה מולנו, ו-

אהמ, הלשון שלי ממש יוצאת משליטה היום.

״שאוואנס תצא עם קרניים ואז הוא יפסיק לחפור לנו עליה. כל היום:׳כמה השיער של לילי בוהק, כמה שהעיניים של לילי נוצצות, כמה שהריח של לילי טוב, כמה שהקול של לילי מתוק, כמה שלילי מדהימה, כמה שלילי מושלמת, כמה שלילי חכמה,׳ לילי ולילי ולילי.״ אמר סיריוס באטימות מוחלטת.

באמת, הבן אדם קרש, אטום לחלוטין למצבו של החבר הכי טוב שלו.

אני הלטתי את פניי בידיי, וג׳יימס הסמיק.

״באמת, בלק, אתה יכול להיות יותר דביל?״ שאלתי בקוצר רוח, ומשכתי אחריי את חברותיי, והתפרצנו לתא הראשון שראינו.

טעות. חמורה. ביותר.

בקרון ישבו שלושת האנשים הכי מקובלים בבית הספר(לא כולל הקונדסאים, אבל בגלל שלא מגיע להם להיכלל ברשימה, הם נמחקים.)

מייקל טומפסון, אלואיז ווילסון, וטימותי מת׳יוס.

הם שלושתם בשנה השישית, כמונו, והם פשוט מושלמים.

מייקל הוא המצחיק בחבורה, הוא שטותי ובדחן, ויש לו עור בצבע שוקולד, עיניים חומות גדולות, ושיער שחור מבריק.

אלואיז הרצינית והשקולה בחבורה, אבל היא באמת נחמדה, ויש לה שיער זהוב מושלם ארוך וגולש, ועיניים חומות ממיסות. 

אימא שלה ויליה, והיא מהפנטת את כל הבנים בחיוך אחד קטן.

זה ממש לא פיר.

למה היא יצאה כזאת, ואני נראית כמו תפוז מנומש עם עיניים ירוקות מוזרות ומפחידות?

הו, וטימותי.

יש לו תלתלים שחורים רכים, כאלו שאתה מת להעביר בהם את היד, ועיניים כחולות צלולות נורא, והוא כזה חלומי ואבירי ומושלם, ממש נסיך החלומות...

אוקיי, סטופ, מתי הפכתי להיות כזו קיטשית.

בקיצור, טימותי הקראש שלי מאז השנה השנייה שלי. אאוץ׳, אני יודעת.

״הו, היי, מה קרה, שאתן כאלו...״ שאלה אלואיז והסתכלה עליי.

נראיתי זוועה בטח.

השיער האדום שלי היה פרוע, הפנים שלי היו סמוקות מזעם(בעיקר על בלק הפעם), העיניים שלי נצצו כמו תמיד(וזה ממש מעצבן, כי עם עיניים כאלו אני לא יכולה לשקר בכלל, והן גם תמיד גורמות לי להיראות משונה), והנמשים בטח סתם הכעירו אותי עוד יותר.

איזה מזליסטית אני, נכון?

״אמ, כלום, בורחות מהקונדסאים.״ אמרתי, וסופי הנהנה, והחזירה קווצה משיערה החום הכהה למקום.

טימותי פשוט בהה בנו.

אלוהים, למה לא פשוט מתתי בלידה?

״אתן מוזמנות להישאר אם אתן רוצות.״ חייך אליי מייקל חיוך קצת פלרטטני.

הממ.

הוא נראה לא רע, והוא די נחמד.

אמ, רגע, אני לא יכולה.

לצערי, פוטר בטח יקלל אותו לאבדון ברגע שישמע שאנחנו ביחד, כמו שעשה לשאר חבריי הקודמים.

הפוץ הקטן והנפוח.

״אוקיי.״ אני מושכת בכתפיי, ומתיישבת לצד...

הו, כן, אני פשוט הבן אדם הכי מטומטם על פני כדור הארץ.

ברור שהתיישבתי ליד טימותי.

בכל אופן, אז קרה הדבר הכי צפוי(ומעצבן) שיכל לקרות.

		הפרק הבא