אין עשן בלי אש

ויתור זכויות ללמוני סניקט, aka דניאל הנדלר

מכיל ספויילרים לכל הסדרה/הספרים של "סדרה של צרות", קריאה על אחריותכם

אה ו.. look away!

קרדיט ביטוא: נועזי (נועם)

ביאטריס בודלר השנייה

הנה אני. עם מגבעת אדומה, שיער קצר וחום ומעיל בהיר, מחכה בצומת בעיר הומה ומלוכלכת לקרונית.
דרך אגב, למי שלא יודע, קרונית פירושה כאן "רכב קטן ציבורי שיכול לקרוס בכל רגע".
הכל הוביל אותי לכאן. הרישומים של קוויגלי, יומנו של ז'אק, ערימת הדפים של למוני והספר המעוטר שאותו נשאנו מאי נידח. אם אתם במקרה שואלים איפה בדיוק אני נמצאת, מולי נמצא דיינר מקומי ומימיני פינת אחורי הקלעים לשחקנים של מופע אופרה מבדר. זהו, הקרונית הגיעה. הגיע הזמן לפגוש קרוב משפחה שעליו לא רבות סופר. אבל הוא – הרבה סיפר.

***

איזדורה קוואגמייר

אני לא חושבת שאי פעם אפחד מגבהים שוב. טוב, זה די נכון.
היינו כמעט חצי שנה באוויר, שלושתנו: דנקן, הקטור ואני. הקטור היה באמת נחמד. תמיד עזר. אבל היה משהו חסר. דנקן ואני שוב הרגשנו את הבדידות הקרירה שעטפה אותנו מאז החטיפה בפרוטפרוק, החשיכה בגרם המעלית האין-סופי, המיכל הדגיגי הסגור והחניקות היבשה והנוראית בתוך פסל של עורב, רק שהפעם, כל השמיים היו פתוחים לנגד עינינו. אבל עדיין, רק שנתיים עברו מאז שהתאחדנו., קוויגלי, דנקן ואני שוב. ברור שאני ודנקן סיפרנו להקטור הכל עליו. שהינו בערך שבוע באוויר מאז שהוא הגיע. חלק מתחושת הבדידות התמלאה בתקווה. הוא סיפר על המסעות שלו, צחקנו על המפגשים הנוראיים שלו עם כרמליטה כשהיה צופה שלג, והעבודה המסורה שלו עבור ממ"א.
מדי פעם כתבתי שירה במחברת שלי, אבל אז דנקן החמיץ פנים. לא הבנתי למה, ואז הישרתי מבט לשיחתם. קוויגלי דיבר על ויולט. ויולט בודלר. שהם ישבו ביחד על מפל קפוא בלב ההרים ושהוא גם פגש את קלאוס. ואז דנקן התחיל לספר על כך שפגשנו אותם בפרוטפרוק, אבל לא אמר מילה על כך שאהב את ויולט. אבל אותי זה לא עניין, העיקר שהם בטוחים.
שוב הרגשתי את הבדידות שבתוכי. וכן, שנתיים עברו, והמון קרה מאז, אבל היום, הרגשתי את אותה הבדידות בתוכי. מאותה סיבה שרק הייתה גרועה יותר.

***

פיונה ווידרשינס

רוב ילדותי חייתי בחברת מעט אנשים בלב הים בצוללת. אבי החורג, קפטן ווידרשינס, היה ''זקן שוטה'', כך קראו לו. תמיד התחברתי אליו. הוא היה מסתורי ותמיד היה בגישת "מי שמהסס אבוד".
בעיקר שהייתי קטנה, פרנלד, אחי הגדול, לא תמיד חיבב את אבי החורג בזמן הקצר שגדלתי ביחד איתו. הם תמיד הסתכסכו, אבל ברגע ששמעתי את הצעקות ברחתי אל קצה הצוללת אל הספרייה. תמיד עניין אותי לקרוא על הטבע שבמצולות מסתתר, ובעיקר לקרוא על פטריות - חומר גלם שימושי מאוד, אבל גם סכנה שיכולה להסתתר בתוכו.
כשעגנו בקביעות במעגן אגם עצבות, איש נחמד בשם לארי תמיד הביא לנו חבילת מזון שמספיקה בערך לחודשיים, כל פעם מחדש. אבל פעם אחת שעגנו שם, כשהיריבות בין אבי החורג לאחי החריפו, אחי נשאר בצוללת ואני ואבי החורג יצאנו ללארי.
הפעם, לארי היה נראה תשוש מתמיד ולחוץ. הוא ראה את החיוך שלי, מתרגשת לנשום אוויר צח ולא חנוק, התעקש שאכנס בחזרה לצוללת לפני שנתן לנו את החבילה. התעצבתי ולא הבנתי למה. לארי סימן לאבי החורג לחזור לצוללת. הקפטן רץ לתוך הצוללת אבל אני נשארתי, עומדת במקום. הבחנתי בלארי רץ ישר לסמטה שבה נפגשנו לעתים קרובות, אבל שני אנשים מסתוריים האפילו עליו. לא הבנתי מה קרה.
"פיונה! חזרי הנה מהר!" צעק אבי החורג. "פיונה, זה מסוכן!" אחי שעט מן הצוללת אליי, חטף אותי בשני ידיים לא לפני שראיתי את מבטו המפוחד של לארי, רואה שבעקבות הצעקות שני האנשים, אחת עם שער ואחד עם זקן, הביטו לכיווני. "יפה, יפה, יפה," אמר האיש עם הזקן המסתורי. "נראה שזו פיונה ווידרשינס הקטנטנה!" אמרה האישה במבט מצמרר נלחצתי. לא הבנתי איך הם ידעו את שמי.
פרנלד לקח אותי בשתי ידיו חזרה לצוללת לפני שהם שעטו לכיווננו וסגר את פתח הצוללת. כולי הייתי מלאת זיעה ובשוק, כך סיפר לי אבי. פרנלד ואבי שוב החלו ויכוח ודיברו עליי, ''אתה קולט, אבא, שהשארת את פיונה עם אתה-יודע-מי-אלה לבד?!'' התנשף פרנלד.
"בני, השריפות הולכות ומתחזקות בימינו. עדיף שכולנו פשוט נשכח מזה ונירגע." אמר אבי בנימה סבאית. פרנלד התעצבן. "הפיצול רק מורגש יותר ויותר אבא, אם אתה לא מתכוון לעשות משהו לגביה אל תצפה שאחרי שתמו-" פרנלד עצר את נאומו ופתאום הרגיש בנוכחותי.
פרנלד התיישב על כיסא. אבי החורג לא הישיב לו מבט. הוא רק בהה במשקפת המוזרה שלו. אחרי שתיקה מביכה, אמרתי: "אני הולכת לספרייה".
אף אחד מהם לא השיב לי. רק פרנלד הנהן לי. הלכתי בצעדים ארוכים לספרייה. שבוע לאחר מכן פרנלד עזב אותנו לטובת איזה "מחקר ימי". השנתיים הבאות היו בודדות בהחלט. אבי היה די מבוגר. פעם הוא יצא לקריאה של תחש נהרות ולא חזר. לא הבנתי שאף אחד לא הכין אותי להשיט צוללת שלמה, לבד.

***

ביאטריס בודלר השנייה

המלון כולו היה הרס. ערימה גדולה של הרס, שפעם שימשה מתנדבים אמיצים לקוות. לקוות שהם בטוחים.
אף אחד לא עשה כלום עם הרס מלון דנומו. ערימה גדולה של קירות עץ, נערמות בזו אחר זו, מתפוררות ככל שעובר הזמן. הפנייה למלון דנומו, שפעם הייתה כביש ראשי סואן, הפכה לכביש נידח כיוון שלא רק שהמלון היה הרוס, אלא גם ששאר הכבישים שחברו לו, עברו דרך בתים שרובם נשרפו עד היסוד.
אבל אף אחד מהעירייה לא עשה משהו בנוגע למלון. מוזר, אבל לאחרונה, מאז היותי לבד, גיליתי את המעברים התת-קרקעיים של הארגון שאמי הייתה חברה בו. המעברים, שפעם נראו כשימושיים מאוד, נחלדו עם השנים, מה שגורם לי לחשוב שיש סיכוי רב שלא הרבה מקרובי משפחתי וחברי הארגון בחיים.
המסע שלי, לבדי, התחיל לפני לא מעט זמן.
הם אמרו לי שאני חייבת ללכת. אני והבודלרים שהינו שבוע מאז ההגעה לחוף ברייני. הם סיפרו לי הכל, על ממ"א, על אמי ועל אבי בפעם הראשונה שהייתי כשירה לשמוע זאת. אבל בשלב מסוים, כך סיפרה לי חברתי הטובה סאני, כולנו גדלנו והסירה לא יכלה לשאת זאת עוד.
הסירה התפוררה ולבסוף נשברה בלב הים, קרוב לאגם עצבות. ויולט וקלאוס נשאו אותי ואת סאני, מהים, בעודי בת שנה, אל מערה קטנה שם חיינו שנתיים, כלומר, חגגתי שם יום הולדת שנתיים ושלוש. (קלאוס וויולט פתאום שכחו את הספירה). בתור האוכל הקבוע שלנו נאלצנו להסתפק בדגים ששטו קרוב למערה.
במהלך השנים קלאוס וויולט ניסו שוב ושוב למצוא דרכים חדשות לאותת לסירות קרבות ומגדלורים אך ללא הצלחה. זמן קצר לאחר יום הולדתי השלישי, קרשים שנסחפו לים עזרו לויולט להרכיב את ה-"ביאטריס" מחדש. אנחנו שטנו שוב, מתקשים להתרגל לים שנית.
במרחק מייל לחוף ברייני, בדיוק לפני ארבע שנים, הבחנו בשמיים במעין כדור פורח. קלאוס וויולט כל כך התלהבו שהם הגבירו את קצב הסירה. כשדרכנו על אדמה שוב, בעודי בת ארבע, פגשתי זוג חברים ישן של הבודלרים - הקווגמירים.

~

סוף פרק 1.

~

Two sets of friends, just out of reach

Will meet again on Briny Beach