לוקווד ושות': הפגיון בשולחן המורה

הערה שמאד מומלץ לקרוא: הסיפור הזה במקורו נכתב על ידי המחבר של לוקווד ושות'– ג'ונתן סטראוד – לכבוד ליל כל הקדושים. הוא פורסם מלכתחילה באינטרנט, בשישה חלקים כשאחרי כל פרק היה סקר בו יכלו לבחור את המשך העלילה הרצוי. ככל הנראה הוא מתוארך לזמן שבין הספר הראשון לשני (כך שזה בסדר גם לדוברי עברית, כי אלו הספרים שתורגמו כבר), אבל גם מי שלא קרא אף אחד מהם לא תהיה לו בעיה להבין את הסיפור.
ניסיתי לכתוב את התקציר המקורי של הספר כאן (מתורגם כמובן), אבל לא היו מספיק תווים – זה כל כך מעצבן! אבל לא נורא, מה שכתבתי מתמצת בצורה די טובה את התקציר...
אני מאד השתדלתי לתרגם אותו בצורה שתהיה כמה שיותר צמודה למקור (מה שהיה הרבה יותר קשה ממה שציפיתי, תרגום הוא עבודה קשה מאד), אבל שום דבר לא מושלם לחלוטין, והתרגום הוא תרגום חופשי. וכמובן, כל הזכויות שמורות לג'ונתן סטראוד המחבר האמיתי של הסיפור הזה, כל הסיפור – כולל הדמויות וגם העלילה – שייכים לו. אני אפרסם את התרגום שלי בשישה פרקים זהים לאלו שבסיפור המקורי (אגב, כבר מתורגם לי הכל על המחשב). יותר לא אלאה אתכם בהערות (גם לא בפרקים הבאים), אז קדימה, לכו לקרוא!

היה זה בוקר חורפי, למחרת הסיום הלא נעים למקרה של האצבעות הצפות, ולוקווד, ג'ורג' ואני התכנסנו במטבח לארוחת בוקר מאוחרת מאוד. דקרים, שלשלאות ופצצות מלח היו פזורים על השולחן. הז'קט של ג'ורג', מנוקד בצריבות אקטופלזמה, היה תלוי מעלה אדים על כיסא. יד גדועה, שהייתה מאובטחת היטב בקופסת זכוכית כסף, ישבה ליד הקורנפלקס, מוכנה לשריפתה מאוחר יותר. דברים מסוג זה הם רגילים בבית שלנו, וזה לא קלקל לנו את התיאבון. בדיוק עשינו סיבוב נוסף של תה וטוסט כשנשמע צלצול בפעמון שבחוץ.

"יכול להיות שזה לקוח," אמר לוקווד. "לכי תראי מי זה, לוסי."

הזעפתי את פני. "למה אני?"

"אני עדיין בפיג'מה ופניו של ג'ורג' מכוסים בריבה."

אלה היו נקודות ראויות; לא יכולתי להתווכח איתן. פתחתי את הדלת. על המדרגה עמד אדם קטן ועגלגל עם פנים ורודות ורעמה פרועה של שיער חולי. הוא לבש חליפת טוויד חומה ועטה הבעת עיניים פרועה של אימה עמוקה.

"א-אני מצטער להפריע לך, מיס," הוא אמר, "אבל א-אני מאמין שראיתי רוח רפאים."

חייכתי בעליזות. "אז זה עסקנו, אדוני. היכנס."

אם בכלל, אי הנוחות של האיש גברה מהרגע שהנחתי אותו על הספה עם עוגייה וכוס תה. אצבעותיו רעדו, שיניו נקשו, עיניו התרוצצו מצד לצד כאילו הוא מצפה שמשהו יזנק מהקיר ויטרוף אותו. כשנכנסו לוקווד (עכשיו לבוש במלואו) וג'ורג' (חסר-ריבה חלקית), הוא קפץ בפתאומיות, שופך תה על חזית חולצתו.

לוקווד לחץ את ידו. "אני אנתוני לוקווד. אלה עמיתי, ג'ורג' קובינס ולוסי קרלייל. איך נוכל לעזור לך היום?"

"שמי," אמר האיש ורוד הפנים, "הוא סַמוּאֶל וַויְטאקֶר, ואני מנהל האקדמיה לצעירים מוכשרים של סנט סיימון, בית ספר ידוע בהמרסמית'. זה בית ספר ישן, אבל התקדם הרבה לאורך השנים. רק בחודש שעבר, פתחנו ספרייה חדשה, וזה היה אז" – הוא בלע את רוקו בקול – "שהאירועים החלו.

"הילדים הם שהבחינו בשינוי תחילה," המשיך מר וויטאקר. "תלמידים בכיתה 2א'. הם התלוננו על ריח לא נעים באוויר. וודאי, כיתה 2א' ממש סמוכה לשירותים של הבנים, אז לא חשבתי על זה כלום. אבל הם דיברו גם על צינה מתפשטת, תחושה של אימה בלתי מוסברת – ועל שמיעת צליל קרקוש חלש."

"איזה סוג של קרקוש?" שאל ג'ורג'. "אזיקים? שלשלאות?"

"אני לא יודע. אני מבוגר. לא שמעתי כלום."

"מתי התופעות הללו מתרחשות?"

"תמיד מאוחר אחר הצהריים, כשהאור מתחיל לדעוך. בכל מקרה, אתמול הדברים החמירו. לימדתי בכיתה 2א'. בדיוק באותו הזמן שהתלמידים התארגנו, מתלוננים שוב על הקור והריח המטריד, משהו נזרק לכיתה. הוא נורה היישר דרך זכוכית הדלת, חלף בשריקה באוויר וצלל עמוק לצד השולחן שלי. סכין, מר לוקווד! סכין דקה ארוכה עם ידית עתיקה! כשהתגברתי על ההלם, רצתי החוצה והסתכלתי קדימה ואחורה לאורך המסדרון. רק לרגע היה נדמה לי שראיתי – בזווית העין – צל עומד ליד דלת הספרייה: צורה כפופה ומעוותת. סובבתי את ראשי – והנוכחות נעלמה. ובכל זאת היה לי הרושם שמשהו צופה בי; משהו מלא ברשעות וזדון נוראים... " מר וויטאקר נרעד. "זה הספיק לי! סגרתי את בית הספר ובאתי אליכם בתקווה שתעזרו."

"אנחנו בהחלט נעשה כמיטב יכולתנו," אמר לוקווד. "יש לי שאלה אחת: איפה נמצא הסכין?"

המנהל מצמץ. "הוא היה מוטבע עמוק בשולחן ולא יכולתי למשוך אותו החוצה. השארתי אותו כשפינינו את הכיתה. הוא עדיין יהיה שם."

לוקווד נקש בלשונו. "אני מקווה... ובכן, נגלה הלילה. האם כיתה 2א' באחד החלקים המקוריים של בית הספר?"

"כן, הוא בן מאה. אפשר להבחין בזאת מחיפויי העץ על הקיר."

"האם זה קרוב לספריה החדשה?"

"לא רחוק. ממש בהמשך המסדרון."

"תודה, מר וויטאקר," אמר לוקווד. "זה בסדר. נהיה בסנט סיימון שעה לפני החשיכה. אתה תשאיר את הדלת פתוחה, אני מקווה?"

"בוודאי..." האיש הקטן היסס. "אבל אני מניח שלא תרצו שאני..."

לוקווד חייך. "אל תדאג, נסתכל סביב בכוחות עצמנו." הוא עמד והושיט את ידו. "טוב, להתראות. אנו נדווח לך דבר ראשון מחר."

"אז מה אנחנו חושבים?" אמרתי כשצפינו בלקוח שלנו מועד בשביל וממהר לעלות על הכביש. "מפחידן?"

לוקווד הניד בראשו. "מפחידנים זורקים חפצים סביבם, אבל הם לא לובשים צורה גופנית, נכון? וויטאקר ראה צל."

ג'ורג' הסיר את משקפיו וצחצח אותם בספקנות. "אני לא אוהב את זה," הפטיר. "אני בכלל לא אוהב את זה. זו רוח רפאים חזקה מספיק כדי לזרוק חפצים חדים עוד לפני החשיכה! נצטרך להיות זהירים."

"אוי, אתה דואג יותר מדי, ג'ורג'," אמר לוקווד. "הכל יהיה בסדר." הוא מתח את זרועותיו ופיהק. "ועכשיו, מי רוצה עוד פרוסת טוסט?"

יומֵנוּ התאחר. עבדנו במשרד המרתף שלנו, ועברנו על ערכות הציוד שלנו. רוחות רפאים שונאות ברזל וכסף, והן גם לא אוהבות מלח, כך שרוב הציוד שלנו כולל שילובים של הדברים האלה. בדקתי את החוליות בשלשלאות המגן שלנו; ג'ורג' מילא מחדש את מכלי המלח שלנו. לוקווד העביר לכולנו נפצי מגנזיום. בדקנו את חגורות העבודה שלנו, ועשינו תרגול חרב אחרון בחדר הדקרים. לאחר מכן, חיסלנו כמה כריכים, הכתפנו את התיקים ויצאנו לדרך להמרסמית'. זה היה אחר הצהריים עגום וקודר, והרוח העיפה עלים ואשפה מעבר לכביש במשבי רוח קטנים. המנורות לגירוש רוחות כבר נדלקו.

האקדמיה לצעירים מוכשרים של סנט סיימון התבררה כמערכת מבולבלת של בניינים מכוערים הממוקמים לא הרחק מהמעבר לכביש המהיר. הבניין הראשי, שהוכתם בשחור משנים של עשן לונדוני, היה ערבוביה של גגות תלולים, צריחים גותיים וחלונות צרים שהבהיקו בשחור כשהתקרבנו. אגפים חדשים ומכוערים לא פחות בזכוכית ובטון נמתחו משני הצדדים.

ג'ורג' בחן זאת בקדרות. "המקום הזה פשוט שורץ רוחות רפאים," אמר. "אני פשוט יודע את זה."

"שום דבר שאנחנו לא יכולים להתמודד אתו," אמר לוקווד. "טוב, הנה הדלת."

נורה בודדת האירה במרפסת הקדמית, והדלת חרקה למגע ונפתחה. לוקווד נכנס ראשון; אני בעקבותיו. ג'ורג' הצטרף מאחור.

הסתכלנו סביב.

היינו במבואה מרוצפת, עם אמנות ילדים על הקירות, ושולחן קבלה לאורך קיר אחד. באוויר היה הסרחון המוכר הזה של פוליש רצפה, גרביים וארוחות ערב מעופשות שרוב בתי הספר חולקים. לפנינו נמתח מסדרון פאנלים ארוך, משובץ בדלתות כבדות. הצללים התארכו כעת; האור כמעט נעלם. לא ניתן היה לראות את קצה המסדרון.

עמדנו שם והשתמשנו בכישרונות האישיים שלנו. לוקווד וג'ורג' התבוננו בחיפוש אחר שרידי רפאים. אני הקשבתי לצלילים על חושיים.

הכל היה שקט מאוד. שום דבר לא יכול היה להישמע. או כמעט כלום, כי רק לרגע חשבתי שתפסתי קרקוש מתכתי קלוש...

נעלם. הוא לא היה קרוב לשום מקום. עדיין לא.

"בסדר," אמר לוקווד. "בוא נמשיך הלאה. נלך ישר לכיתה 2א'."

ג'ורג' הרים את ידו. "חכה שניה, לוקווד. כלל חקירה ראשון: הכן תמיד בסיס בטוח לפני שתכנס עמוק לבניין רדוף. עלינו להקים כאן מעגל ברזל חזק, כדי שנוכל לסגת לתוכו אם משהו ישתבש."

לוקווד קימט את מצחו. "אין טעם לשים כאן ברזל. אנחנו קילומטרים מרוח הרפאים. זה בזבוז של שלשלת."

ג'ורג' נעץ בו מבט מאחורי משקפיו הקטנים. "עשרות סוכנים נהרגים מדי שנה כי הם לא טורחים לקיים את אמצעי הזהירות הנכונים! זה לא ייקח דקה, ועדיף להיות בטוח מאשר אחר כך להצטער."

"טוב, אני חושב שאנחנו צריכים לגשת ישר ללב העניינים ולצוד את האויב," אמר לוקווד. "מה את חושבת, לוסי?"

"אני רק תוהה אם עלינו לבקר בספריה החדשה ההיא," אמרתי. "לדברי וויטאקר, הרדיפות החלו רק כשהוקמה. אולי עבודות הבנייה הטרידו משהו – אולי שם נמצא את רוח הרפאים."

		הפרק הבא