הנבוט האגדי

"לא שוב" מלמלתי ונאנחתי עמוקות.

"מממ?" שאל ג'ק, שנראה היה שכבר מזמן איבד את הסבלנות כדי להבין מה הפעם מעכב אותי במסעינו במעלה הגבעול.

"זה" הצבעתי על מקל הטיפוס שלי "זה נתקע שוב."

"אוך נו" נאנח ג'ק ובחן את מקל הטיפוס, שבפעם החמישים לפחות לאותו יום, הסתבך איפשהו "מה קרה לו הפעם?".

"הוא הסתבך בשרוכים" קראתי והושטתי את נעלי לפנים, כדי שג'ק יוכל לראות בברור על כמה העיניין מסובך ותקוע.

"איך הצלחת להגיע למצב הזה בכלל?" שאל ג'ק בהתפעלות מזוייפת, תקע את מקל הטיפוס שלו בידי והתכופף כדי לשחרר את הסבך האיום שנוצר משרוכי נעליי שאיכשהו סיבכו בתוכם את המקל המחודד.

"בשביל זה לובשים סנדלי שורש" רטן ג'ק בעודו מתיר את הסבך באצבעותיו המיומנות והארוכות.

"אבל אז הקוצים היו שורטים לי את האצבעות" יללתי.

"מפונקת" גיחך ג'ק "וחוץ מזה," הוא הוסיף "אין שום קוצים על שיח האפונים שלי".

"אה באמת?" תהיתי "ומה זה?" הצבעתי על קוץ עבה וירוק שצמח לו מאחד הענפים.

"זה אממ" ג'ק נראה מהוסס, אבל לא לעוד הרבה זמן. "זה זחל ארמידל כמובן" הוא אמר לבסוף בחיוך מנצח.

"זחל ארמידל אתה אומר" המהמתי וגרדתי במצחי "משום מה זה נשמע לי מופרך".

"מופרך" צחק ג'ק והזדקף שוב לעמידה כשהוא מגיש לי את מקל הטיפוס המשוחרר שלי "כי כל מה שקורה פה הוא פשוט.. לא מופרך בכלל, מה?"

"יש מצב" עניתי ובחנתי את נעלי. היססתי לרגע אבל אז התכופפתי, משכתי את השרוכים הזוהרים מתוך נעלי הסניקרס והשלכתי למטה. "מיותר למדי" עניתי לג'ק לפני שזה הספיק לשאול בכלל. עקבתי במבטי אחרי נחיתתם הרכה של השרוכים מאות מטרים מתחתינו, בתחילת צמיחתו של שיח האפונים האדיר של ג'ק.

"אז.. שנמשיך?" ברר ג'ק והרים את מבטו אל מאה המטרים האחרונים של הגבעול, מנסה לראות מבעד לעננים הצמרריים.

"אכן" עניתי וסוככתי בידי מפני השמש המסנוורת של שעות הבוקר "שנמשיך".

זה כבר היום השלישי למסע. אפשר לומר שאני מותשת עד מתה. אבל... מה לא אעשה כדי להגיע לטירתו של הענק, ששם מחכה לי, הו הו הו זה יהיה כל כך מדהים!

רק המחשבה על כך מלאה אותי במרץ מחודש והמשכתי לטפס על הענף, כשאני עוקפת את ג'ק המופתע.

בעיני רוחי כבר ראיתי אותו... את הנבוט האגדי.

----------------------------

היי לכם קוראים נכבדים.

אם תהיתם מה זה הפאנפיק המוזר הזה, ומה הקשר של נבוטים.... תמשיכו לתהות. הוא לא הולך להיות פחות מוזר בפרקים הבאים.