היורשים בהווגורטס

בסד

ג'יי ק'יי רולינג, מה תעשי עם הפאנפיק הזה?

1/9/10

מאל, קרלוס, ג'יי, ואווי בני ה11, נחתו בעננת אבק ורודה כמו כל סרט פנטזיה שמכבד את עצמו, בתחנת קינג קרוס- בין 9 לרציף 10. למרבה הפלא, הייתה לאווי ביד ינשופה כהה ויפה בתוך כלוב.

אף אחד מהעוברים ושבים לא הניד עפעף. כל שנה בתאריך הזה אנשים נעלמים לתוך קירות, אז אנשים מופיעים משום מקום זה לא חדש.

"נהדר, מקסים, מישהו יודע איפה אנחנו?" שאלה מאל, "לא היינו לפני שנייה בשיעור סלפי?"

"אולי אמא שלך עשתה איזה קסם או משהו." אמר ג'יי.

"בפעם האלף ג'יי, אין -קסמים -באי!" אמרה מאל ונשענה על הקיר שמאחוריה, ופתאום נעלמה לתוכו.

"מה? ראיתם מה קרה כאן?" שאלה אווי, "היא, פשוט, נעלמה כאילו!"

קרלוס, שעד עכשיו שתה את המילקשייק שלו ברעש, זרק את הכוס על הקיר, היא נעלמה.

"אוקי, זה מוזר. ואני חי באי של נבלים, אני יודע מה זה מוזר!" הוא אמר, "מה לדעתכם יקרה לי אם אני אעבור לשם?" לא חיכה לתשובה וקפץ לבפנים.

"היי, בואו!" אווי שמה את ידה על הפה כדי שלא תצרח (כי אנשים כבר התחילו להסתכל עליהם מוזר) כשראשו של קרלוס דה ויל הופיע מבעד לקיר הלבנים "הכל טוב! לא מתתי!"

אווי וג'יי הכניסו את הרגל שלהם לתוך הקיר ואז את כל הגוף, ועד מהרה עמדו בתוך רציף מלא אנשים. הם מצאו את השיער הסגול של מאל בתוך הרכבת האדומה הגדולה שחנתה ברציף.

הם עלו לרכבת "היי מאל!" צעקה אווי "מה את עושה בפנים?"

"לא יודעת," צחקה מאל "תמיד יכול להיות מה לגנוב בכל מקום"

נשמעה שריקת הקטר, ולפני שהם שמו לב מה קורה, הרכבת יצאה מהתחנה והחלה לנסוע.

"טוב, זה לא שהיה לנו משהו יותר טוב לעשות למטה..." אמר ג'יי. כולם הנהנו.

דלת התא נפתחה, וילד בלונדיני ובעל חיוך מתוק שלא קוראים לו בן, נכנס לתא.

"אה היי, אפשר להיכנס?" שאל.

מאל רצתה לסמן לו לעוף מהתא, אבל נזכרה שהיא תוכל להפיק תועלת משהותו.

"אה, כן, בטח. אתה יודע, אני שכחתי, לאן בדיוק אנחנו נוסעים?"

"אה! בני מוגלגים!" אמר לא-בן. מאל הינהנה.

"טוב, אם אתם בני מוגלגים, אתם בטח לא יודעים על כל ההיסטוריה, שתי מלחמות הקוסמים והכל." הוא אמר והביט בהם, "נכון?" קרלוס הינהן בשיכנוע מוגזם "אה, כן, אתה יכול להסביר לנו או משהו?" 

לא- בן הינהן (אני צריכה למצוא לו שם נורמלי) "ברור, זה יהיה קצת ארוך, אבל יש לנו זמן. עוד 4 שעות בערך נהיה בהוגוורטס. אתם יודעים, בבית הספר."

הוא סיפר להם, וזה באמת היה ארוך. לספר עלילה של 7 ספרים, עם 500 עמודים בממוצע ותיאורי נוף מוגזמים לאללה, זה ארוך. בכל זמן הסיפור הנוף התחלף, בין עיירות, יערות ופארקים רחבים.

"...ואז וולדמורט צחק, כי הוא חשב שהוא ניצח. אבל הארי קם ו..."

"רגע, הארי לא מת?" שאל ג'יי "לא אמרת שהארי מת? אתה לא עקבי בנאדם!"

"לא, שנייה, תן לי לגמור את הסיפור," אמר הבלונדיני,

"ואז הארי קם והתחיל דו קרב עם וולדמורט, והם דיברו על משמעות החיים, המוות והאהבה. וזה היה משעמם, אבל כל הדיבורים נגמרו כשהארי הרג את וולדמורט, נראלי."

"וואו," אמרה מאל "זה מסובך. אבל נראה לי שהבנתי את הרעיון" 

"אגב," אמר הילד הבלונדיני "לא אמרתם לי מאיפה אתם. אתם קרובי משפחה או משהו?"

"אנחנו מאי האבודים, ואנחנו ממש לא קרובי משפחה, אנחנו..." קרלוס השתתק. הוא לא יכל להגיד את הביטוי "חברים" בנוגע לvk's. הרי הם נבלים, או לפחות ילדים של כאלה.

"אוי, נו באמת!" צחקתי "תפסיקו להכחיש את זה, אתם כן חברים!"

"מי זאת? מה היא עושה פה? זאת רוח רפאים?" שאלה אווי.

" לא, אני לא רוח רפאים." גיגלתי עינים "רוחות רפאים הן לא בלתי נראות, הם שקופות, אני רק הסופרת."

"את הסופרת?" שאלה מאל "זאת אומרת שאת מחליטה מה אנחנו אומרים ומה אנחנו עושים?" עניתי בחיוב.

"אז תגידי לי, למה את עושה לנו חיים קשים ודופקת אותנו עם הורים שלא מרוצים ממנו אף פעם?" קרלוס עשה, ובכן, פרצוף קרלוס.

"אוקיי, זאת כבר לא אני." אמרתי."תאשימו את ג'וסאן מקגיבון ושרה פריוט, או, אם ללכת יותר אחורה, אז תאשימו את האחים גרים, את דודי סמית ואת הסופר הלא נודע מ"אלף לילה ולילה"

"‪"אגב לילה," אמר לא בן "כבר מתחיל להחשיך

"אוף, הרכבת הזאת זה מקום כל כך משעמם, את לא יכולה לתת לנו מקום יותר מגניב להיות בו?" שאלה אווי. "כאילו, לא יודעת, מקום עם נסיכים, ופיות, וקסמים וכל זה?" שלושתם הסתכלו עליה במבט מצמית, היא התכווצה.

"טכנית, אני יכולה. אבל התחלתי כבר עם הארי פוטר ואין לי כוח לכתוב מחדש עם ארץ האגדות. מה גם שזה יהיה פחות מקורי." אמרתי 

 "מי זה הארי פוטר? הוא נסיך?" שאלה אווי בתקווה "אוקיי, אוקיי, די כבר עם המבטים האלה מאל!"

"לא, הוא לא נסיך אווי!" אמר קרלוס ביאוש. "הוא הקוסם שהרג את וולדמורט, לא הקשבת לבלונדיני?"

"לא, הייתי עסוקה בלתקן את האיפור, כשאת עושה את זה 11 שנה ברצף קשה להפסיק. מזל שאמא שלי לא פה, אחרת היא בטוח הייתה מוצאת משהו לא טוב באיך שאני עושה את זה."

"ומזל שאבא שלי לא פה," הצטרף ג'יי "הוא היה מתעצבן שאנחנו יושבים פה ולא יוצאים לבדוק אם יש לאחד הילדים ברכבת כסף מזומן עליו"

"ובכלל מזל שאמא שלי לא פה," צחק קרלוס "כי אם אני פה, מי ינקה את המכונית?"

לא בן הסתכל עליהם, "הם נראים כמו פאנפיפול" חשב.

"ומזל שאמא שלי לא פה, אחרת היא הייתה דורשת ממנו לגנוב את שרביט הבכור או משהו" אמרה מאל, וכולם צחקו.

"כן, באמת יש לאמא שלך משהו עם שרביטים" ציין קרלוס

"או מטות" אמר ג'יי

"כמו עין הדרקון"אמרה אווי

"באופן כללי, דברים שמזוהים עם כוח" אמרה מאל

הינשופה של אווי צייצה.

"אתם גומרים לי את המקום עם השורות הקצרות האלה!" התעצבנתי

הבלונדיני הביט בהם "אתם בטוחים שאתם לא אחים?"

כולם עשו קולות של הקאה ביחד, חוץ מקרלוס, שהוא בדיילי תמידי.

"כן, בעעע" כולם השתתקו, ואז צחקו. בדיוק באותה שנייה.

"נראה לי שככה מרגישים כשיש חברים," חשבה מאל תוך כדי שהיא צוחקת "אז זה לא כזה נורא"

הרכבת עצרה באיטיות, כל התלמידים החלו לרדת.

"הייתי אומר לכם ללבוש את הגלימות אבל... לא משנה" אמר לא בן "בואו נרד"

"תלמידים חדשים הנה לכאן" נשמע קולו של האגריד.

"אני מניחה שהוא מתכוון אלינו" אמרה מאל "נראה לי שהוא יודע לאן צריך ללכת"

הם התקדמו בעקבות קולו של  האגריד, שונים בתוך כל השחור-גלימות בבגדים הצבעוניים עד שהגיעו אל האגריד, לא היה קשה לאתר אותו כי ראשו בלט מעל כל תלמידי השנה הראשונה. 

"הוא נראה לי ענק ידידותי"  אמרה אווי לא בשקט, ובחוסר טקט.

"למה שאני לא אהיה פה ידידותי?" שאל האגריד "נו, כנסו לסירות. אנחנו צריכים להגיע בזמן למיון".

"מיון?" אמר קרלוס. האסוציאציה הזאת התקשרה לו יותר מדי טוב לכביסה, תמיד שחורה-לבנה-אדומה. "אנחנו נכנסים לדבר הקטן הזה?" אמר בחשש.

"כן,פרופסור דמבלדור כבודו חשב שזה יהיה חוויה לתלמידים החדשים. על סוג החוויה אפשר להתווכח. נו תעלו !"

אווי, קרלוס, מאל וג'יי נכנסו כולם לסירה אחת (היא התנדנדה מעומס משקל, אבל אני לא רוצה פה שיפים)

קרלוס החזיק את הבטן שלו, מקווה שכל העניין יסתיים מהר, ומנסה להסתיר את העובדה שהוא עוד רגע מקיא. הסירות כאילו-מנוע-אבל-בעצם-זה-קסם לא עשו לו טוב.

"הגענו!" אמר האגריד "כולם שם להצטופף, גם אתם מאחורה, כולם לבוא אליי!"

הרביעיה (או החמישיה, אם סופרים את לא בן. או השישיה, אם סופרים את הינשופה) החלה לצעוד עד שנעצרו מול שערי הוגוורטס.

"אוקי" אמרה מאל "זה בניין ..."

"מרשים?" שאל לא בן

"גדול" היא אמרה בשיא הרצינות.

"אוקיי" אמר ג'יי "זה תיאור מוזר, אבל מה אנחנו מחכים פה? בואו לבפנים!"

ממש אשמח לתגובות\הערות\במבה נוגט!

		הפרק הבא