בקתת הצדפים

מעשה בקוסם ומכשפה שהתחתנו. הם רצו לגור בבית משלהם, כמובן. 

"אני לא רוצה בית רגיל ומשעמם בלונדון," רטן הקוסם. "אני רוצה בית מיוחד!"
"בית מיוחד? בית רוחות אולי? בית רדוף שדים!" כיווצה המכשפה מצח. 

"לא, לא, לא!" נאנח הקוסם. "אני רוצה לגור בבית ליד הים!"

"מגניב!" חייכה המכשפה. "רק מאיפה לךחרמשים?" 

הקוסם הזעיף פנים. "אנחנו נבנה בכוח האהבה שלנו את הבית!"

המכשפה גלגלה עיניים והעתיקה אותה ואת הקוסם לחוף הים. הקוסם בחן את החוף השומם ממוגלגים ולבסוף אמר: "אנחנו פשוט צריכים להסתדר עם החומרים שיש כאן!"

הוא זימן כמה צדפים וקצת חול. 

"בואי נבננה לנו בית!" 

המכשפה נאנחה והתחילה לכשף את הבית שיבנה את עצמו. 

אחרי כמה ימים מתישים מאוד הבית היה מוכן! הקוסם והמכשפה צהלו ושמחו והזמינו את כל החברים שלהם. הם הזדקנו שם והולידו ילדים, אך הגיע השלב בו רצו לעבור לבית אבות לקוסמים. הם תלו (או ביקשו מהנכדים שלהם) בכל רחבי סמטת דיאגון שלטים ושאלו מי רוצה לשכור את הבית האהוב שלהם. יום אחד נשמעה דפיקה בדלת. 

"כן?" שאל הקוסם בקול צרוד. "יבוא."

המכשפה נזפה בו, הרי אלה תקופות אפלות ולומר למישהו שלא יודעים מי הוא "יבוא" סתם ככה זה מסוכן!

אבל האנשים שנכנסו דווקא היו נחמדים, ולאחר כמה שעות הבית היה כבר ברשותם. 

וזה סיפוורה של בקתת הצדפים. 

והם חיו באושר וועושר עד עצם היום הזה (גם ביל ופלר וגם קום ומכשפה).