בנינו

דירוג R. רצח פה ושם. אתם יודעים, משחק רגיל.

גופו של רד התגבש החללית. ליבו פעם בחוזקה, והוא כמעט  מעד כשקם מהמושב בצד החדר. עיניו התרוצצו, בוחנות את החדר וסופרות כמה אנשים הגיעו לפניו.

כמה מהם העיפו אליו מבטים, אבל איש לא התקרב, או התחיל שיחה. החוקים היו מאוד ברורים: אסור לדבר, אסור לברוח, ומאוד כדאי לא להיות שאנן. 

רד דיבר בעבר עם כמה אנשים שיצאו מהמשימה הזו בחיים, חלק מהם היה מצולק, חלק התמכרו. הוא פחד שהוא יתמכר גם כן. להיות מכור למשחק שבו הוא ירצח יום אחד לא היה נראה נוצץ בשבילו.

בצידו השני של החללית היה מסך גדול, ולמרות שהשחקנים לא ראו שם דבר מלבד שחור, סיפרו לכול אחד שנשלח לחלל שזה איך שהם רואים אותם. יש אנשים שסמכו על ההם. רד פשוט היה מבועת. 

הם שלחו ילדים לחלל במטרה לבדוק דפוסים במוח, לא שרד הבין בדיוק מה זה אומר. הוא רק ידע שהוא כאן עכשיו, ושהוא עומד להרצח או לרצוח. שתי האפשרויות לא קסמו לו.

הוא שמע גוף נוסף מתגבש, והחללית האטה את מהירותה. קול חזק נשמע, רד הניח שזה החיבור של החללית ללווין. ליבו של רד חזר לפעום חזק.

עשרה חברי צוות.

שני מתחזים.

רד נשם עמוק ונכנס בין הדלתות הגדולות.

----

בלו חיכתה לבלאק והשתיים התקדמו ביחד. הן הכירו את החוקים, אך זה אף פעם לא עצר אותן לפני. ה"תראי, אני עושה משימות", בדרך כלל עבד. גם אם אחת מהן הייתה המתחזה, היה בניהם הסכם לא כתוב שמנע מהן לרצוח אחת את השנייה.

הן החזיקו ידיים בעודן מתקדמות בין המסדרונות. גרין ויילו חלפו על פניהן מהר לכיוון של חדר האחסון. בלו הנידה בראשה וגיחכה, היא ראתה את בלאק מחייכת גם כן. השתיים הבינו ממזמן שאין בשביל מה למהר. כל מה שחשוב זה לשמור על חברתן.

הן נכנסו אל חדר מנהל המערכת, ובלו מיהרה אל המשימה ראשונה. בלאק הלכה אחריה, חיוך קטן על פניה. בלו חייכה אליה בחזרה ולחצה על ידה. 

היא התחברה למשימה, מרגישה את החום על לחייה. אולי הם גרמו להם להשלח למשחק שרוב הסיכויים שלא ישרדו, אבל בלו לא עומדת להם לקחת לה את שמחת החיים.

היא כמעט סיימה את המשימה, ופתאום הרגישה שתי ידיים מונחות על חליפת החלל שלה. כאב חד בצוואר, והגוף שלה נחבט ברצפה תוך שנייה, חסר רוח חיים.

----

"אני לא יודע, נשמע לי די חשוד." פינק הסתכל על בלאק. התאורה גרמה למסיכת הפנים שלה להיות אטומה, ופינק חשש לגלות מה יש מתחת.

"אמרתי לכם," היא הכתה את ידיה על השולחן הארוך. "עשיתי את המשימה שלי בזמן שהוא או היא הגיעו, ובגלל זה לא ראיתי אותם. אני נשבעת שלא ראיתי אותם, וזו לא אני."

היא שמרה על קור רוח, ופינק העריך אותו על זה. ליבו התכווץ שנזכר בכול החברים שאסף במהלך השנים בפנימייה של ההם, שנהרגו אחד אחרי השני. לפעמים אפילו מידיו.

"סליחה, אחות. את חשודה." ילוו אמר.

"בחיים שלי לא הייתי הורגת אותה." היא אמרה בקול שהזכיר יבבה.

פינק הסתכל על האחרים, רואה אוסף של תנועות גוף שונות. רובם היו נוקשים. הגיוני. רק שבעה הגיעו לקפיטריה, מה שאמר ששלושה מתו.

הוא נשף נשימה ארוכה ואיטית. הוא ידע שאי אפשר לסמוך על אף אחד.

כולם פנו אל בלאק. הוא ובראון תפסו את זרועותיה והלכו איתה אל פתח האשפה, זורקים אותה בלב כבד מהלווין.

"בלאק לא הייתה המתחזה." קול חזק התנגן בלווין. 

פינק ובראון החליפו מבטים, וכול אחד הלך אל דרכו עם קצת יותר אשמה.

---

וויט אהב לחשוב שהוא פיתח לב של ברזל, אליו שום דבר לא חודר. הוא היה חייב לעשות את זה. הוא היה בין הבוגרים בתוכנית של ההם, והוא למד מה הוא צריך לעשות בשביל לשרוד.

הוא הפסיק לשאול שאלות, הפסיק לנסות להבין מה קורה. הוא ידע שהוא רק צריך לשרוד.

אבל אחרי שנים במערכת, דווקא עכשיו הוא קפא.

רד עמד מולו. הצעיר בדיוק סיים את המשימה שלו, ומצא את עצמו ללא מקום לברוח. רד נרתע לאחור, גבו מתנגש בקיר המתכת. הוא התחיל לרעוד.

לעומתו, וויט לא הצליח לזוז. 

"זו הפעם הראשונה שלך, ילד?" 

רד הנהן, מבועת.

"בן כמה אתה?"

הוא הרים עשר אצבעות. 

וויט כעס. הוא כעס על ההם, ששלחו תינוק למשחק הרצחני הזה, שהסיכויים שלו לשרוד היו אפסיים. הוא נזכר בכעס שחש רק כשנכנס למערכת ולמשחקים הראשונים שלו. הוא כעס, אבל הלב שלו התרכך.

"לך." וויט הצביע על דלת המסדרון. "לפני שאני אתחרט על זה."

בעודו צפה ברד מועד אל הדלת, וויט כעס. אבל הפעם על עצמו.

---

בראון היה חסר המזל שראה את שני הגופות הנוספים ראשון. בחילה עלתה בו והוא רצה להקיא. הוא מיהר אל הגופות של פרפל ודארק גרין, מרים את הגופות ומוריד מהם את הקסדות, עוצם את עינייהם המתות.

"נלחמתם טוב." הוא אמר, ונשא תפילה שקטה בשביל נשמות המתים. 

כשפתח את עיניו גילה שהאורות כבו, והקול המתנגן במערכת הכריזה של הלווין קרא לחיים להגיע לקפיטריה. הוא שם יד על חליפת החלל שלו, איפה שהשרשרת שקיבל מאימו בירושה נמצאת, והנהן אל הגופות לשלום.

---

"זה וויט!" צעק רד בקול צייצני.

"אני נשבע שלא." 

"זה כן!"

גרין פסעה אל הקפיטריה, מחליפה מבט עם וויט. היא הכירה אותו כבר כמה שנים, וחשבה שהיא מכירה אותו מספיק טוב בשביל לנחש מה קרה. 

בסריקה מהירה היא ראתה שהפעם גם פינק היה חסר.

"מי דיווח? ואיפה?" היא שאלה.

"הוא היה בחדר האבטחה. אני ראיתי." ילוו אמר, ואז הפנה מבט אל רד, שהסתתר מאחוריו. 

"הוא היה נחמד." היא שמעה את בראון ממלמל, שעמד קצת מאחוריה. 

רד ייבב.

"אוקיי, אני אומר שנעיף את וויט." ילוו אמר, שם יד על הראש של רד במטרה להרגיע.

"אתה ברצינות הולך להאמין לילד הזה?" וויט צעק. "הוא עושה עלייך מניפולציות! בכלל לא הייתי ליד חדר האבטחה!"

"אני לא מאמין לך!"

"אז אל!"

מאחוריהם רד הלך כמה צעדים אחורה, וחלק בגרין קצת ריחם עליו. הוא הזכיר לה את אחיה הקטן, שלא ראתה יותר מדי זמן. הוא נלקח למקום אחר במערכת. גרין קיוותה שלעולם לא יגיע תורו לשחק.

"גרין, את באה?" ילוו הניח יד אחת על כתפו של וויט. היא הניחה שוויט זועם, אבל היה ברור לכולם שאסור להתנגד אם מתבצעת החלטה. היא הלכה אליהם ותפסה את כתפו השנייה של וויט.

הם התקדמו במסדרונות, וכשילוו הסתכל הצידה, וויט קרץ אליה.

---

נשארו רק עוד ארבעה. רק אחד מהם מתחזה. ילוו רץ בין משימה למשימה, מנסה להספיק אותם כמה שיותר מהר. הוא התחמק מאנשים אחרים, אפילו מרד. הוא לא רצה למות.

הוא רץ מחוץ לחדר המנוע העליון, כשהדלת מולו נטרקה. הרצפה רעדה, והוא נפל על הרצפה. אומנם הכאב לא היה כזה נורא, אבל הפחד הוא זה ששיתק אותו. 

"היי, ילוו." גרין גיחכה. היא התקדמה אליו, והוא התרחק בזחילה עד שגבו נתקע בדלת המתכת.

היא הוציאה אקדח באחד מהכיסים הגדולים שהותקנו בחליפות של כולם וכיוונה אותו אליו.

"מילים אחרונות?"

הוא חשב על הרגע הזה הרבה, אבל זה לא עזר. הוא ישב, חסר תזוזה, וצפה בה טוענת את האקדח. 

"רק שתדע שרד מת מוות נטול כאבים. הוא צריך להודות לי." 

ילוו השתנק. למרות… שלפעמים שגם הוא קיווה שזה מה שהיה קורה לו. "תודה." הוא לחש.

הוא חשב שגרין חייכה מעט, אבל הוא לא היה בטוח. בכול מקרה הכדור שחדר לו את הגולגולת הגיע ממנה.

אבל זה המשחק.

---

"מזל טוב." בראון אמר כאשר הוא וגרין חזרו מהלווין לחללית. "עשית טוב."

"תודה." היא ענתה. השניים עברו בין כל החדרים בחצי שעה האחרונה, והיא חיכתה לו בזמן שטיפל כראוי בגופות והתפלל על הנשמות. 

הם ידעו שהאנשים שהודחו מובלים עכשיו אל עונשם, ויעברו לפחות כמה חודשים עד שיקחו אותם שוב אל המשחק. 

אבל בראון עדיין קינא בהם בגלל זה.

הוא הוריד את הקסדה, ונשם את החמצן שבחדר האתום. גרין לא הורידה את הקסדה, למרות שהיא ידעה על החמצן. 

בראון חשד היא בוכה.