הביתה

"אתה יודע שרק אתה אשם, לא אני!" קראה סְקׇּיי על הֶרְקוּלֶס, שייבב בפינה. "אתה יודע כמה האגרטל הזה עלה לאבא, נכון?"

בָאטִּי, אחותה הקטנה של סְקׇּי, עמדה לייד הדלת והקשיבה.

"תיכנסי כבר, קטנטונת," רטנה סְקׇּי. "אני יודעת שאת כאן."

"בָאטִּי לא פה," ענה לה קול דקיק. "היא משחקת עם הֶרְקוּלֶס בחוץ."

"תפסיקי לנסות לשקר לי. הרקולס איתי. עכשיו, תיכנסי לסלון ותסבירי לו שאסור לשבור שום דבר בבית החדש שלנו."

באטי נכנסה בחשש לסלון וישבה על הספה. מאז שהן עברו לבית החדש, מר פֶנְדְּרֵוִיק (אבא שלהן)לא הפסיק לומר כמה הבית יפה וכמה יהיה להן נעים ונוח בו, אבל באטי עדיין רצתה לחזור לבית הישן. לא, לא לקוֹטֶג' באׇרֶנְדֶּל, שם גרו במשך חופשת הקיץ לפני שנה, אלא לבית הקבוע שלהם, זה עם החדרים הקטנים והגינה הקטנה עוד יותר. עם ההרגשה החמימה של בית ועם הספות המפנקות.

'אבא עבר לגור כאן רק בגלל שטח הגינה הגדול,' היא נהגה לחשוב בכעס.

"היי, כדור הארץ לבאטי," העירה סקיי וקטעה את מחשבותיה המרירות. "כבר שכחת מהרקולס? לא אופייני למישהי שמסתובבת איתו כל הזמן."

באטי נאנחה והלכה אל הרקולס כדי להסביר לו: "אסור לשבור כאן יותר דברים, אוקיי, חמוד שלי?"

* * *

רוֹזַלִינְד שכבה על המיטה שלה וניסתה לחשוב על כל מה שהשתנה.

בעצם, אם חושבים על זה (וזה מה שרוֹזַלִינְד ניסתה לעשות) כמעט הכל השתנה. הן עברו לבית אחר. אין להן כאן חברים, חוץ מהמשפחה ומעצמן. כל השגרה שלהן נהרסה לחלוטין.

המזכרת היחידה שנשארה לרוזלינד מחופשת הקיץ בשנה שעברה היה השיח של הורד קמוט-העלים שקָאגְנִי נתן לה במתנה. היא הבטיחה לו שהיא תשמור על שיח הוורדים כיאה לאחד שחיי כבר עשרות שנים. והיא קיימה את הבטחתה.

היא התגעגה לכולם. כל מה שנשאר לה מהחברים הישנים שלה היו רק מזכרות קטנות שנתנו לה בחטף לפני שהיא נסעה. זה לא באמת עזר לזכור את כולם.

רוֹזַלִינְד הביטה בתמונה של אימה, איך היא מחייכת בשמחה למראה התינוקת הקטנה שלה. היא.

רוֹזַלִינְד הביטה אל השמיים. "את היית נלחמת בעצב, אמא. כך גם אני אעשה."

		הפרק הבא