Bad story

היא רצה

קול פסיעותיה המהירות הדהדו על רצפת האבן הקשה, שולי גלימתה מתנופפים סביב רגליה במקצב מהיר, כמו מנסים להתאים עצמם לקצב פעימות הלב.

היא חייבת לברוח מכאן. לצאת מהמקום הנורא הזה, להימלט. לא רוצה לראות יותר את קירות האבן הגבוהים סוגרים עליה ומהווים עדות שקטה להשפלתה.

רוצה להתנדף, להעלם, להפסיק להתקיים.

לו רק הייתה לה אפשרות לברוח למקום בו איש לא ימצא אותה, בו תוכל לבכות.. לצרוח.. לגלות חולשה..

תנועה בזוית העין גרמה לה לעצור בפתאומיות כזו שהיא כמעט מעדה. מכאנית שלחה את ידה, שולפת מתוך כפלי הגלימה מקלון עץ דקיק לופתת אותו כנאחזת בשביב תקווה האחרון.
לראשונה מזה דקות ארוכות, התבוננה סביבה וניסתה להבין איפה היא נמצאת.

היה זה מסדרון צר וארוך. העששיות שעל הקירות הגבוהים, לא דלקו משום מה הלילה.
היא שלפה את שרביטה, מלמלה "לומוס" והרימה אותו מעל ראשה כדי להגדיל את מעגל האור. משמאלה התרוצצו על שטיח קיר ענק דמויות של טרולים מנופפים בזעם באלות שבידיהם. אבל היא ידעה בוודאות שלא זה מה שגרם לה לעצור, דמויות זזות על קיר לא היו חודרות למרחב האטום הפרטי. למציאות הכאובה שלה.

ואז היא ראתה  את זה. מוזר, אבל היא בטוחה לגמרי שהדלת הענקית, זו שניצבת לידה, לא הייתה כאן קודם. היא הדפה אותה , מתפללת בשקט שלא תחרוק, רק חסר לה שהחתולה השטנית של פילץ תשמע משהו.. הדלת כמו שמעה לתחינתה והחליקה הצידה בדממה.
אור צהבהב  האיר את החדר, משווה לו תחושה נעימה של רכות. בחוסר מחשבה של רגע, פסעה קדימה, כמו נענית להזמנה סמויה. כשהסתובבה בבהלה לאחור היא עוד הספיקה לראות את הדלת מאחוריה נטרקת ונאטמת. " לא נורא, אבדוק אח"כ אם ננעלתי פה או שהדלת תיפתח" חלף הרהור בזק במוחה.

היא עמדה בתוך חדר קטן, מואר בנרות עבים וקצרים . קירותיו חשופים, נקיים. צמוד לקיר עמדה מיטה רכה מתהדרת בשורה של כריות ושמיכה עבה מכסה אותה, כמו קוראת לה לבוא, להתכרבל בתוכה, לתת דרור לזעקת ליבה. רק הדובי שלי חסר. המחשבה עוד לא הספיקה להתגבש בראשה וליד הכריות הופיע דובון חום, מביט בה בעיניי הזכוכית הבורקות שלו.

זהו... עכשיו כבר אפשר...

היא התמוטטה על המיטה, מחבקת חזק את הדובון, מצמידה אותו לחזה. רוצה להריח את ריח הבית שהוא הביא איתו. ומחכה.. מחכה לדמעות יופיעו. לדמעות שישחררו את הגוש החונק, ינקזו את המועקה בלב.

אבל לא, זה לא קרה.. כמו תמיד הן מיאנו להופיע..

		הפרק הבא