ילדי האריות *גמור*

ירדתי מהאוטובוס ברחוב אבן גבירול. היה קר בחוץ, אומנם הפסיק לרדת גשם אבל רוח חזקה נשבה והקפיאה לי את הפרצוף. התחפרתי עמוק בתוך המעיל שלי והתחלתי ללכת במהירות, נזהרת מהשלוליות.

סוף סוף החלטתי לקנות את הקנבס כמו שתכננתי כבר מלפני הרבה מאד זמן. ואיזה יום כמובן טוב לקניית קנבס אם לא יום גשום, קר ורטוב. השעה הייתה שמונה בערב, לפני חמש דקות ירד גשם זלעפות שבנס הפסיק לרדת ברגע שירדתי מהאוטובוס ואני עכשיו הולכת לי לקנות קנבס לציור. תזמון נפלא בחרתי, מה אני יכולה לומר.

הקנייה הלכה חלק יותר ממה שתיארתי. החנות הייתה ריקה, כמובן שאף אחד לא ירצה לקנות כלי ציור ביום גשום שכזה... המוכר סוג של ראה בי את המשיח הגואל שלו, הייתי צריכה את כל שאריות הנימוס שלי כדי לסרב לכל הדברים שהוא כמעט הכריח אותי לקנות...

יצאתי מהחנות, ירד טפטוף בחוץ. הקנבס הייתה עטוף מכל צדדיו בשקית ענקית שהייתה קשורה היטב. מכיוון שלא ידעתי אם אני אוכל להחזיק את הקנבס ביד אחת לא פתחתי את המטריה אלא רק ענדתי על ראשי את הכובע של המעיל.

הלכתי לתחנת אוטובוס, קו מאה שמונים ותשע אמור להגיע בעוד שלוש דקות, כל מה שנותר לי זה לחכות.

ראיתי את הקו הנגדי מחכה ברמזור בצד השני של הרחוב, מעבר לשדרת העצים...

לפתע מאחורי האוטובוס ראיתי אור כחול קלוש מהבהב...

הרמזור בצד השני של הכביש נהפך לירוק והאוטובס נסע, הייתי בטוחה שמאחוריו תהיה מכונית משטרה כלשהי אבל לא, הוא היה בצד הכי ימני של הכביש, צמוד למדרכה.

כעבור רגע האור הופיע שוב, הפעם ראיתי שהוא הופיע מנער כלשהו שהלך במדרכה ממול במהירות. הנער נעצר לרגע והביט בשני ידיו. הם החלו לזהור שוב. אנשים סקרניים החלו להתקרב אליו עם טלפונים, הוא הביט סביבו והחל לרוץ במהירות. הוא פנה אל תוך הכביש ורץ היישר לתוכו. מכוניות צפרו ועצרו בחריקה אבל הוא המשיך לרוץ וחצה את הכביש במהירות.

הוא התקרב היישר לכיווני ולפני שהספקתי לזוז הוא התנגש בי בחוזקה.

"היי,” קראתי בכעס. אבל הוא רק המשיך לרוץ במהירות ונעלם אל תוך המעבר של בית אליהו.

הלכתי במהירות אחריו. הבחור הזה התנגש בי בלי לבקש סליחה. נראה לי שהוא שבר לי את הקנבס החדש שהרגע קניתי. אה, ועוד משהו, אור מוזר בוקע לו מהידיים והוא נראה דיי מבוהל מזה. בהחלט משהו שכדאי לחקור.

נכנסתי אל תוך בית אליהו וחציתי אותו במהירות. הוא הוביל אותי לרחוב שמקביל לאבן גבירול. בית אליהו היה בניין משרדים גדול כך שמאחוריו הייתה כניסה לחניון.

שמעתי מהכניסה דיבורים מהירים. ניגשתי בסקרנות למעקה והבטתי למטה.

הבחור המסתורי עם הקפוצ'ון עמד שם, ממש בפתח. לידו עמדה נערה בלונדינית יפייפיה ועד נער שלא הצלחתי לזהות אותו.

היידים של הבחור עם הקפוצו'ן שהתנגש בי זהרו אבל ממש מעט.

"זה קרה,” שמעתי אותו לוחש בקול צרוד לשניים האחרים. “ועוד באמצע רחוב. אנשים התחילו לצלם.”

"אתה לא יכולת לשלוט בעצמך יותר?” שמעתי את הנער השני שואל.

"נראה אותך שולט בכזה דבר,” סינן הבחור עם הקפוצ'ון. “אתה בכלל יודע מה זה אומר?”

"ברור שאני יודע מה זה אומר, זאם,” אמר הנער השני. “אבל אתה היית ברחוב מלא באנשים, מה חשבת לעצמך?”

"חשבתי שאני צריך למהר לפני שמשהו חמור יקרה,” אמר הנער עם הקפוצ'ון ששמו כנראה זאם. “ואתה בעצמך יודע שאי אפשר לשלוט על זה כשזה קורה. נראה אותך מדבר כשזה יקרה לך!”

"טוב, לפחות בקושי אנשים ראו אותך,” אמרה הנערה. “ומיהרת לפה.”

"התנגשתי במישהי,” אמר זאם. “נראה לי שהיא עקבה אחרי.” ועיניו האפלות הביטו היישר עלי.

"נכון מאד,” קראתי בכעס. “התנגשתי בי. ותאמין לי שלא כדאי לך ששברת לי את הקנבס. ממש לא כדאי לך! הוא חדש!”

"בזאת התנגשת?” שאל הנער השני והרים את מבטו.

"בדיוק,” עניתי. פניתי הצידה ומיהרתי לרדת בירידה של הכביש לאיפה שהם עמדו. “עכשיו אני אבדוק עם שברת לי את הקנבס ואם שברת אותו אז – אז...”

"אז אני ממש מצטער, אבל יש לי עניינים יותר דחופים לטפל בהם מאשר הקנבס השבור שלך.” אמר זאם.

פתחתי את פי לענות לו משהו חכם ועוקצני אבל קול של אישה מכנית נשמע מהכיס של המעיל. “האוטובוס מתקרב לתחנה. קו מאה שמונים ותשע נכנס לתחנה. אנא התכונן לעלות.”

"שיט,” פלטתי. “האישה של המוביט אמרה שהאוטובוס צריך להגיע בכל רגע.”

רצתי במהירות אל בית אליהו בחזרה על מנת לחזור לאבן גבירול. “אתה ואני עוד לא סיימנו!” צעקתי לזאם שנייה לפני שנכנסתי לבניין.

הספקתי את האוטובוס בשנייה האחרונה. אני יכולה להישבע שכשהסתכלתי מהחלון יכולתי לראות צללית של נער עומדת בתחנה ומביטה באוטובוס.

במשך כל הנסיעה ציירתי סמלים מוזרים על האדים שעל החלון בלי לשים לב. מחשבותי אחזו עדיין בקבוצת נערים. באותו זמן אולי לא שמתי לב למה שהם אמרו כי הייתי עצבנית אבל עכשיו ניסתי לשחזר את כל מה שהם אמרו ואני חייבת לומר, זה ממש ממש מוזר וקריפי. וזה בכלל בלי לציין את העובדה שהידיים של זאם זהרו! כן זהרו! אפילו לא זהרו אלא יצא מהן אור כאילו שהן פנסים או משהו...

זאם אמר שהוא לא יכל לשלוט בזה... אבל מה זה הדבר הזה? למה היידים שלו זהרו?

ירדתי מהאוטובוס סוף כל סוף. הפעם הגשם החזק לא הפריע לי. הלכתי באיטיות הביתה. עמוסה במחשבות.

הגעתי הביתה ונכנסתי במהירות לחדר. מיהרתי לפתוח את השקית. אם הקנבס נשבר אז לא מעניין אותי שהשעה כרגע רבע לתשע בלילה ויורד שיטפון בחוץ, אני אצא עכשיו ואקח אוטובוס לבית אליהו ואז אגרור את זאם מהאוזן שלו לחנות של הכלי ציור ויכריח אותו לקנות לי קנבס חדש.

'מן הסתם שהוא לא יהיה שם,' אמר לי הקול הגיוני בראש שלי, ההוא שאליו אני בדרך כלל לא מקשיבה. 'ואם הוא מסוגל להוציא אור מהידיים שלו אז מן הסתם שכנראה יש לו עוד כל מיני כוחות מוזרים. הוא כנראה לא ייתן לנו למשוך אותו מהאוזן.'

"אוח, סתום ת'פה,” מלמלתי. “כוחות כאלה לא קיימים...”

'אז איך הוא האור בקע לו מהיידים?' שאל הקול.

לא עניתי הפעם ומיהרתי לפתוח את השקית. קנבס לבן ושלם שכב בשלווה. נאנחתי בהקלה.

"היי מותק, כמה זה עלה בסוף?” אימא הופיעה בפתח החדר.

"אה, הקבלה פה בפנים,” מלמלתי והושטתי לה את הארנק. זכור לי שהמחיר של זה עלה יותר ממה שתכננתי...

מיהרתי לקרוע את העטיפה כך שלא נוכל להחזיר את או משהו כזה...

יותר מאוחר כשנשכבתי לשון הבטתי בחלון, לעבר הרחוב. בחוץ הרעימו הרעמים ומידיי פעם הבזיקו ברקים. לא יכולתי לראות את הרחוב בברור בגלל החושך ומסך הגשם שטשטש את הכל אבל כן הצלחתי לראות צללית של נער מעבר לכביש, עומדת מול הבניין שלנו. ואני יכולה להישבע שהוא הביט היישר עלי!

"יופי,” מלמלתי לעצמי וגלגלתי עיניים. “עכשיו הנער המסתורי עם הידיים הזורחות עוקב אחרי. מעולה!”

		הפרק הבא