היחסים בין מצנפת המיון לצעיף

הניחו את המצנפת על שרפרף. היא התעוררה בבהלה ואז נזכרה שהיו יום המיון, ומיד התחילה לשיר את השיר שעבדה עליו כל השנה. אחרי שהיא שרה מחאו כפיים והתחילו להקריא את השמות של המתמיינים.

"חנה אבוט!" קראה הפרופסור ההיא, מקגונגל. תלמידה עם שיער בלונדיני עלתה ובשעמום צעקה המצנפת "הפלפאף!", כי התלמידה הזאת הייתה כל כך הפלפאף שזה כואב. 

"סוזן בונז!" התלמידה התיישבה על השרפרף בהתרגשות והמצנפת שמה לב שיש לה צעיף. 

"אווו, אחד כזה הרבה זמן לא ראיתי..." אמרה המצנפת בהתרגשות.

"מ... מה?" תהתה בלבה סוזן, וכמובן שהמצנפת שמעה.

"לרוב התלמידים לא יותר מדי קר בספטמבר ואני נפגשת עם תלמידים רק בספטמבר." המצנפת נזכרה פתאום שהיא צריכה גם למיין אותה, אבל היא ממש רצתה את הצעיף שלה! המצנפת זזה קצת כדי שצעיף ייתפס בה ואז צעקה "הפלפאף!"

למה היא צעקה הפלפאף, אתם טועים? כי הצעיף היה שחור. והלב שלו היה גם כן שחור, כנראה. והיא ידעה שאם יש לך צעיף, אז אתה לא יכול שלא להרגיש כאחד איתו. ושחור זה הפלפאף! אז היא מיינה אותה להפלפאף. 

המצנפת הסתירה את הצעיף מאחורי גבה והמשיכה למיין, לא מרוכזת במיוחד מרוב מחשבות על מה שהיא תעשה עם הצעיף. 

לאחר כשעה החזירו אותה למקומה, על המדף במשרד של פרופסור דמבלדור, לא שמים לב לצעיף שהסתירה. 

"אז, מר צעיף, אתה בא לפה הרבה?" 

"האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני פה, קנו אותי לפני שבוע ולפני זה הייתי בחנות בסמטת דיאגון. אני תינוק, האמת." הצעיף נראה מרוצה יותר להיות שם מאשר להיות אצל סוזן בונז. "יצרו אותי רק לפני שבועיים."

"אתה תינוק?" נבעתה המצנפת. "אני בת יותר מאלף! לא נורא, הפכים נמשכים." 

"במה עוד אנחנו שונים?" שאל הצעיף.

"אתה הפלפאפי מאוד מאוד, אני נטולת בית," השיבה.

"אני יודע! אני הייתי שייך למישהי שמויינה לבית, את היית שייכת למישהו שמיין לבתים!" 

"אכן. אני מצנפת ואתה צעיף."

"את יפה ואני קופה כאילו דאא!"

המצנפת צחקקה.

נשמע רעש של פתיחת דלת, הדלקת אור וצעדים. 

"מצנפת המיון? מצאת לך חבר?" שאל פרופסור דמבלדור בגיחוך קל.

"כן," אמרה המצנפת בחדות. "ואני דורשת שתחתן אותנו, אתה לא יכול רק לדרוש ולדרוש ולדרוש!"

דמבלדור חיתן אותם והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.