לכולם יש סודות

רוברט פיינמן נקש בשרביטו על ספל הזכוכית וצפה בסיפוק עמוק במים הרותחים נצבעים בחום העמוק של שקיק התה. הוא ישב במשרדו הקטן והחמים במשרד הקסמים והתכונן לשתות משהו חם לפני שיחזור הביתה. 

החיים התנהלו על מי מנוחות. רוברט תכנן לצאת לפנסיה במרץ ולהצטרף לאשתו שהקדימה אותו והתפטרה מעבודתה בנובמבר. כבר חמש שנים שהוא ממונה על מחלקת הרצח המיוחדת ליצורי קסם במשרד ההילאים, וחוץ משנה עמוסה אחת בה איזה מטורף אחד ניסה לערוך טקסי פולחן עם נומים, המשרה לא דרשה ממנו יותר מדי והוא הלך והשמין.

רוברט ליטף את שפמו העבה וחשב.

כעבור רגע עייניו אורו והוא התאמץ להתכופף מבעד לכרסו הרחבה כדי לשלוף עוגיה ביתית מהקופסה שבתיק העבודה.

בדיוק ברגע שהוא הזדקף, סמוק פנים אך מרוצה, מזכר מעופף בצבע אדום נחת עלך שולחנו.

רוברט קימט את מצחו. מזכר אדום פירושו מקרה חרום. קמט קל ומוכר נחרש לרוחב מצחו, הוא החזיק את העוגיה בפיו כמו מקטרת ופתח את המזכר. הקמט במצחו הלך והעמיק ככל שקרא יותר ולקראת הסוף העוגיה נשמטה מפיו בדיוק לתוך ספל התה.

הבלש הזקן הניח את המזכר והעיף מבט בשעונו: 18:00 בערב. ייתכן שהוא יתעכב קצת בדרכו הביתה. הוא בדיוק תכנון לכתוב מכתב בזק לאשתו כשמזכר אדום נוסף טס במהירות ונחת גם הוא על שולחנו. רוברט המופתע מיהר לפתוח ולקרוא את המזכר. הוא התחיל להזיע ופתח כפתור אחד בחולצתו. מבט מזועזע הופיע על פניו והוא הרים את שני המזכרים והביט מאחד לשני.

״מוזר מאוד,״ הוא מלמל לעצמו.

דלת משרדו נפתחה ואדם כהה עור וגבוה עמד בפתחה כשהוא מחזיק מזכר אדום שלישי.

״רוברט, אתה חייב לראות את זה,״ מזכר שלישי הונח על יד השניים הראשונים. בתחושה מבשרת רעות רוברט הרים את המזכר. כשסיים, אגלי זיעה גדולים כבר בצבצו על מצחו.

״מה לעזאזל ארני?!״ רוברט הרים את שלושת המכתבים. ארני המבולבל חטף מידיו של הבלש הקשיש את הדפים וקרא אותם במהירות.

״שיט״.

״שיט בהחלט. בא נצא מפה כבר!״ 

ארני נחפז מהמשרד הקטן והחמים והחל לצעוק הוראות בקול רם וברור. 

רוברט פיינמן שרבט מכתב מהיר לאשתו, קם מכסאו ולבש את מעיל הגשם שלו ואת המגבעת הנמוכה. למה עכשיו לעזאזל. הוא אמור לפרוש בעוד חדשיים.

בדרכו החוצה מהמשרד הוא לגם מספל הזכוכית. התה היה קר ומר, פירורי עוגיה החליקו במורד גרונו השמנמן של הבלש וגרמו לו להצטמרר.

***

״...הרצח המשולש שהסעיר את עולם הקוסמי. שלושה גמדוני בית נמצאו ללא רוח חיים באותו היום בשלושה מוקדים שונים ברחבי הארץ. תגובתה הראשונה של משרד הקסמים תימסר עכשיו, מפי ראש מחלקת הרצח רוברט פיינמן. רוברט, מה אתה חושב שקרה כאן-״

התנערתי ממחשבותיי והפסקתי להקשיב לרדיו. גררתי את המזוודה שלי, שהכילה את כל עולמי וחציתי את המסבאה המאובקת ושטופת אורו החזק של בוקר לונדוני.

ניגשתי לדלפק הקבלה/בר המשקאות והרמתי את ידי כדי לתפוס את תשומת ליבו של המוזג, ענק מזוקן בגיל העמידה שעסק בחישובים כלשהם.

הוא נפנה אליי בחיוך נחמד ובקול עמוק שאל במה יוכל לעזור.

״בוקר טוב, אני גרייס גריץ, מהנביא היומי. העיתון שכר לי דירה והנה אני כאן,״ הסטתי תלתל אדום מפניי וחיכיתי שהמוזג ימצא את שמי במגילת החשבונות שלו.

״גריס גריץ גרייס גריץ,״ המוזג העביר את אצבעו על פני רשימה ארוכה,״ הא! הנה. בבקשה- גרייס גריץ. דירת שני חדרים מספר 93, קומה שלישית.״

המוזג הגדול הסתובב והוריד מהקיר מאחוריו מפתח ברזל ישן והעביר אותו אליי.

״את צריכה עזרה עם החפצים?״

״לא תודה, יש לי רק מזוודה אחת.״ 

המוזג נפרד ממני לשלום, והתחלתי לטפס במדרגות, כשהמזוודה מרחפת לפני.

שקעתי בהרהורים לגבי עבודתי. מלאו לי בקיץ 20 שנים. אני בהחלט העיתונאית הכי צעירה שהנביא היומי אי פעם העסיק. מיד כשסיימתי את לימודיי בהוגוורטס הגשתי מועמדות לבחינות הקבלה לעיתון. כעבור יומיים קיבלתי מכתב מתנשא שהסביר לי מדוע צעירה בת 18 לא יכולה להיות כתבת בעיתון מכובד והצעה להירשם לתכנית הכתיבה לצעירים. מרוב רוגז התעתקתי ישר למשרדי המערכת ודרשתי לדבר עם מנכ״ל העיתון. הזקן הטרחן והשוביניסט עישן סיגריה וכמעט פרץ בצחוק כשהצגתי את עצמי בכעס.

צחוקו המזלזל עבר כל גבול בעיניי והתחלתי לצעוק עליו בקולי קולות. לאט לאט הוא השתתק ויותר ויותר אנשים התקבצו סביב משרדו לראות על מה המהומה. דרשתי ממנו לתת לי להיבחן כאן ועכשיו. מעט נבוך מול כל אנשי המערכת, הוא הציב בפניי אתגר. כתיבת כתבה קצרה על מינויו של השר החדש לענייני מוגלגים.

עדיין רותחת מכעס התיישבתי במשרד מנכ״ל העיתון וכתבתי כתבה קצרה וארסית שכללה גם סיקור מהיר של הקריירה של השר המחליף עד כה. שקטה ואדומת פנים הטחתי את הקלף על שולחנו של המנכ״ל ויצאתי בסערה מהמשרד.

באותו ערב הנביא היומי התקשר...

״סססעמ-״! התנערתי במהירות ממחשבותיי וקלטתי שהמזוודה שלי חבטה למישהו ברגל, ונפלה על הרצפה.

״אוי-שיט-סליחה!״ הפטרתי נבוכה ומיהרתי להרים את המזוודה מביטה לעבר האדם שפגעתי בו.

״הכל טוב, הכול טובֿֿ- רק הבהלת אותי,״

מולי עמד אדם צעיר ששיפשף את ברכו, זיפי זקן שחורים עיטרו את פניו ומשקפיים כהים מסגרו את עייניו הכהות. 

״אני ממש מצטערת,״ פניי האדימו,״קצת ריחפתי ואיבדתי שליטה,״

חיוך הזדחל לאיתו על פניו של הצעיר,״לא את זו שריחפה,״

חייכתי חזרה למרות שהרבה זמן שלא שמעתי בדיחה גרועה כזו.

״אני גרייס גריץ- שכרתי פה דירה,״ הושטתי את ידי ללחיצה.

״את גרייס גריץ! מגניב! אני אוהב את הכתבות שלך. ברוכה הבאה לבניין הדירות.״

הצעיר לחץ את ידי לחיצה איתנה והמשיך לרדת בצליעה במדרגות.

גל של חוסר נעימות שטף אותי,״ אני מקווה שאתה לא צולע בגללי-״ קראתי אחריו.

הצעיר נעצר חמש מדרגות מתחתיי והסתובב מעט להביט בי,״לא, אל תדאגי לא בגללך אני צולע,״ הוא הנהן בראשו והמשיך לצלוע במורד המדרגות.

הבטתי בו לעוד רגע אחד והספקתי לראות אותו מסדר משהו במעיל. הוא מיקם מחדש את שרביטו ליד חפץ מבריק וחד למראה שהיה חגור למותניו. שלחתי קדימה את צווארי בסקרנות, אני עיתונאית אחרי הכול וחטטנית חסרת תקנה. הספקתי לראות אותו סוגר את המעיל ומשנה את זוית החפץ בחגורה. 

תמיהה קלה הכתה בי כשקלטתי שהחפץ החד הוא סכין.

פתאום קלטתי שלא שאלתי אותו לשמו.