אני יהודי

כן, אני יהודי, שומר מצוות, חובש כיפה.

אני גר בלונדון וחלק מהקהילה היהודית בעיר.

קוראים לי שחר, שחר כהן.

ועד אתמול הייתי ילד די מוזר, בעצם, מאוד מוזר.

כאשר לא אהבתי את האוכל- הוא נשרף.

כשרציתי- המורה לא היה מצליח לצאת מחדרו.

כשהיה לי משעמם- תמיד קרה משהו מעניין שסיפק לי תעסוקה.

שבוע שעבר הגיעה אישה לבית שלנו, ולמרות שהיא התנהגה יפה מאוד- זיהינו מיד.היא נוצרייה, אדוקה. מה יש לה לחפש אצלנו?

היא דיברה עם אבא ואמא בחדר סגור בערך שעה- ונדמה לי שהם דיברו עלי.

מאז אף אחד לא הזכיר את הביקור- אפילו לא ברמז, עד  אתמול.

ההורים קראו לי וסיפרו שלאשה קוראים פרופסור גונגגל והיא מנהלת את בית הספר לכישוף.

"בית ספר לכישוף?" מישהו צעק, נראה לי שאני.

"כן, בית ספר לכישוף" נאנח אבי.

"ושמרו לך שם מקום" פלטה אמא- אבא הסתכל עליה במבט כועס- היא לא היית אמורה להגיד את זה.

"לא התכוונתי לספר לך על כך, אבל מכיוון שאמא ספרה- אספר". הוא נאנח שוב.

"מה תספר?" הפעם באמת צעקתי- למה הם ומתחים אותי ככה? שיגיעו לעיקר כבר!

"שהיא טוענת- בשקר כמובן, שנשמר לך מקום בבית הספר ואתה צריך ללכת ללמוד שם, זה הבית ספר לכישוף הטוב ביותר בעולם" אבי היה מוטרד, הוא? רב בית הכנסת של לונדון מדבר על כישופים?

"ומה החלטת? ולמה לא סיפרתם לי?" שאלתי.

"התשובה לשתי השאלות היא אחת" אמר אבא.

"אתה לא הולך לשם מותק" אמרה אמא בקול מפייס.

"זה לא מתאים לנער יהודי דתי, מצטער" פסק אבא.

הייתי בהלם, רציתי לצרוח- למה?? למה אני לא יכול? במה אני אשם?בלילה חיפשתי ביסודיות- ומצאתי מכתב מבית הספר עם סמל מוזר וכתב ירוק, ויום לאחר מכן, לאחר בית הספר, עשיתי את זה:

ברחתי מהבית

		הפרק הבא