הדודא חסר הצעקה

מכל הצמחים בחממות, אני הכי מוזר.
היי. שלום. שמי ינטין, זה שקט בוייטנאמית. אני דודא. דודאים לא אמורים לכתוב.
איך אני כותב אליכם?
כדי להבין את זה, בואו נחזור להתחלה.

אהההההאאאאהההההההההאהאהההאההאההאההאההאההאההאההאההאהאההאהאההאהאהאהאהאהאהאההאהאהההההאההאהההאהאנהאהנאנאהאהאהאנאנהאהאהאההאהאההאהאהאההאהאההא אהאההאהאההאהאההאהאההאההאההאההאה
צרחות הדודאים פילחו את האוויר השקט של הלילה.
הפרופסור ספראוט נאנחה תוך שנאבקה לדחוף את הדודאים לעציצים החדשים, המוכנים במיוחד בשבילם. היא הסיטה את שיערה האפור מפניה העגולות והמלוכלכות ונעצה את עיניה החומות בעציץ הגדול, שעד לפני רגע היתה בו רק דודאית אחת. 
״מאם!״ התנשמה ספראוט ״עשית את זה סוף סוף!״
הדודא הצעירה נעצה בה מבט שאומר ׳תעזבי אותי בשקט!׳
הפרופסור ספראוט לא הקשיבה למבט של מאם. היא התקרבה אל שלושת הנבטים שצצו מתוך האדמה הקשה. היא רכנה לעבר אחד מהם ושלפה את הצמח המלוכלך מהאדמה.
אעעעאאאאאעעעעעעעעאאאאעעעעעאאעעעאעעאעעאעעעאעעאעעאעעאעעא
״סליחה״ מיהרה פומונה ספראוט לומר והחזירה את הדודא החדש, הצעיר, לתוך האדמה.
״הבנתי שאת מוייטנאם״ ליטפה פומונה את מאם. ״נקרא לצמח הצעיר ׳האטלאן׳. צרחה בוייטנאמית״
מאם נשכה את ידה.
״ולדודא השניה״ ספראוט שלפה אותה מהאדמה
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
״נקרא לאלין״ אטמה הפרופסור את אזניה ״צעקה בוייטנאמית״
עכשיו שלפה ספראוט את הצמח השלישי מהעציץ.
דממה.
״מה קורה פה?״ נבהלה ספראוט ״הוא לא צועק״
גם הדודאים החלו להתלחשש, בשפת הדודאים. כשאני אומר ׳להתלחשש׳, אני מתכוון שהם צרחו בקולות צורמים. מבחינתם, זה להיות בשקט.
״הוא אילם״ קולה של הפרופסור ספראוט בקושי נשמע על רקע הצעקות והצרחות. אף אחד לא שמע אותה, מלבד מאם.
״מי שמע על דודא אילם???״ ספראוט נראתה נבוכה ״אני כל כך מצטערת, חמוד. יהיה לך קשה מאוד בחיים בלי לצרוח, בתור דודא.״
עכשיו כולם שמעו אותה ושלחו מבטים רושפים אל הדודא. הוא חיבק את הפרופסור ברעד. כולם צעקו עליו וחבטו בו.
״נקרא לך ינטין, ׳שקט׳ בוייטנאמית.״ קבעה פומונה.
אחרי שהיא הלכה, הביטה בו מאם באיבה
״ינטין״ קרקרה ״הפרופסור צדקה- יהיה לך מאוד קשה בחיים בלי צרחות- ואני אהיה אחראית לכך״ 

		הפרק הבא